איך מצטלמים בלי להרגיש כמו ליצן מול מצלמה?
יש אנשים שנולדו לפילטר. הם מצטלמים בלי למצמץ, שולפים חיוך שנראה כאילו התאמן עליו צוות של סטייליסטים, ומוסיפים תנועת יד מושלמת בדיוק בשנייה שהמצלמה נדלקת.
ואז… יש את שאר האנושות.
אותם אנשים טובים, חכמים ומקצועיים – שבדיוק כשמכוונים אליהם מצלמה, פתאום שוכחים איך לנשום.
לא משנה אם זו תמונת פרופיל, סרטון עסקי או סתם רילז לאינסטגרם – התחושה היא אותה תחושה: “מה אני עושה פה?”
אבל רגע לפני שאתם מוחקים את האפליקציה ונשבעים לא להצטלם שוב לעולם – שווה להבין מה באמת קורה שם, ואיך אפשר לשנות את זה.
למה המצלמה גורמת לנו להרגיש חשופים
קודם כל – כי אנחנו באמת חשופים.
המוח שלנו מתרגם את המצלמה כאיום חברתי: יש פה עין רואה, שמצפה למשהו. ואנחנו לא בטוחים שאנחנו יודעים מה.
אנחנו שומעים את הקול שלנו ונבהלים. רואים את עצמנו מזווית לא מוכרת. מתחילים לשאול שאלות כמו: "זה מה שאני משדר?", "ככה אנשים רואים אותי?", "אני באמת ממצמץ כל כך הרבה?"
ובמקום להיות נוכחים, אנחנו מנסים לשחק תפקיד. וכמו כל תפקיד מאולץ – זה יוצא… ליצני.
אבל הצילום הוא לא הבעיה – הציפיות ממנו כן
חלק גדול מהקושי מול מצלמה נובע מהדימוי שיש לנו של איך זה אמור להיראות.
אנחנו רואים סרטונים של אחרים – חלקם אנשי מקצוע, חלקם פשוט פוטוגניים – ומשווים את עצמנו לסטנדרט בלתי מושג של "אותנטיות מחושבת".
אבל המציאות שונה לגמרי.
אין דבר כזה "צילום נכון". יש דבר כזה נוכחות נכונה – כזו שמרגישה לנו טבעית ונינוחה, גם אם לא מושלמת.
אז איך מצלמים בלי להרגיש כמו ליצן
- להפסיק לנסות להרשים
ככל שננסה להיראות חכמים, מקצועיים או "כמו שצריך", כך נרגיש מגוחכים יותר. במקום זה – תחשבו על האדם שאליו אתם מדברים. ממש תדמיינו אותו. זה מייד משנה את הטון, את שפת הגוף – ואת התחושה. - להתחיל מקטן
לא חייבים לפתוח מצלמה ולדבר שעה על חזון עסקי. התחילו בקליפים קצרים, משפט אחד, אפילו ברכה קולית מצולמת. ככל שתתרגלו, החשש יתפוגג. - להתמקד במסר, לא בצילום
אם המסר שלכם חשוב לכם – הוא יהיה גם חשוב לאחרים. כשאתם מדברים על משהו שאתם באמת מאמינים בו, המצלמה נעלמת. היא פשוט עוד עין שמקשיבה. - לזכור: אין מושלם
הצילומים הכי אהובים – הם דווקא אלו שבהם רואים את הטבעיות, הצחוק, ההיסוס הקטן. אל תנסו למחוק אתכם מהצילום – להפך. תנו לעצמכם להופיע בו.
ומה קורה כשהלחץ לא עובר
זה לגמרי בסדר. גם שחקנים מנוסים חווים מבוכה מול מצלמה חדשה. גם מנכ”לים בולעים רוק לפני ראיון. ההבדל הוא שהם מבינים שזה חלק מהעניין – ולא סימן שהם לא מתאימים.
במקום לראות את התחושה כליצן ככישלון – תראו בה אות שמזמין תרגול. כל צילום קטן שאתם עושים – מקרב אתכם לנוכחות שנוחה לכם.
צילום טוב הוא לא פריים נכון – אלא תחושת ביטחון
המצלמה יכולה להיות כלי מלחיץ – אבל היא גם יכולה להיות כלי מחזק.
כשהיא הופכת ממבחן – להזדמנות.
כשהיא מפסיקה להיות במה – והופכת להיות פשוט עוד דרך לספר את הסיפור שלכם.
לא צריך להיות כריזמטי או שנון או פוטוגני כדי להצטלם טוב.
צריך פשוט להפסיק להיות מישהו אחר מול מצלמה – ולהתחיל להיות אתם.
ולמה בכלל להתאמץ? כי זה חלק מתהליך של שיווק עצמי
שיווק עצמי הוא לא מופע ראווה – הוא תהליך של הכרה. של מי אני, מה חשוב לי, ואיך אני רוצה שיכירו אותי. המצלמה היא רק הכלי – אבל המסר, הנוכחות, הדרך שבה אני בוחר להיראות ולהישמע – אלה כבר בחירות עמוקות יותר. וכשמתייחסים לצילום כשלב אחד בתוך מסע של שיווק עצמי כן, אנושי ומדויק – הוא מפסיק להיות איום, ומתחיל להיות כלי לביטוי.
לסיכום: הצילום לא חייב להרגיש כמו קרקס
אם בכל פעם שאתם לוחצים על "הקלט" אתם מרגישים כמו ליצן בלי קהל – אולי פשוט הגיע הזמן להפסיק לחפש קהל, ולהתחיל לדבר לאנשים.
בגובה העיניים. בקול שלכם. בפשטות.
ושם – הקסם קורה.
