Comments Box SVG iconsUsed for the like, share, comment, and reaction icons

שמונה בבוקר, אני יושב בבית קפה.
לפני חצי שעה הזמנתי קפה ועוד משהו קטן ליד וזה עדיין לא הגיע.
הסיבה לעיכוב לא ממש ברורה, יכול להיות שזה קשור לקפיצת החשמל שהייתה כאן לפני כמה דקות, יכול להיות שזה קשור ל"עומס" של 3 שולחנות על הבוקר (בפרדס חנה זה לא מעט...) ואולי זה בכלל קשור לזה שבפרדס חנה אין מה למהר.

זהירות, טרנטה לפניך
אני מחכה לקפה ונזכר פתאום במכונית הראשונה שרכשתי אי פעם.

למרות שלא ברור אם היה מותר למכונית הקטנה הזו בכלל לעלות על הכביש זו הייתה רכישה שהייתי גאה בה מאוד, ממש כמו טייקון שרוכש שורת בניינים בשדרה החמישית בניו יורק.

מן הסתם במכונית ישנה יש תקלות מרובות וכך יצא לי להכיר את המוסך של אבי.
לא הגעתי למוסך של אבי בעקבות המלצה אלא, כמו בימים של טרום אינטרנט, נסעתי לאזור המוסכים, ראיתי שלט "חשמל רכב" ונעמדתי אחרי שורת מכוניות שהמתינו בתור.

כעבור שתי דקות ניגש אליי אבי והציג את עצמו, שאל מה הבעיה, הסברתי, ואז הוא שאל את השאלה שהפכה להיות בעיניי הסמל המסחרי שלו: "קפה? כבר שתית הבוקר?".

אני מיד הסברתי שתודה אבל אני קצת ממהר אז אם אפשר לטפל בעניין זה יהיה מצוין מבחינתי. אבי לא התבלבל, שאל איך אני שותה את הקפה (אז עוד שתיתי את הקפה עם מלא מלא סוכר...), הלך, הכין לי קפה, הסביר שיש כמה מכוניות לפניי ושקצת סבלנות והכל יהיה בסדר.

"אם אתה ממהר אני לא המוסך בשבילך"
קצת סבלנות הפכה להרבה סבלנות אבל כשאבי הגיע סוף סוף לטפל באוטו שלי הוא עשה זאת במקצועיות, אדיבות והגינות בלתי מתפשרת.
לכל האנשים שהגיעו בזמן שהוא טיפל באוטו שלי הוא הציע קפה וסבלנות...

גם בפעמים הבאות שהייתה לי תקלה חזרתי אליו וחיכיתי בתור.
תוך כדי המתנה לא פעם הייתה עוברת בי המחשבה להגיד לאבי: "נו אבי, תעיף מבט שניה, זו בטח תקלה קטנה ותוך רגע אתה מעיף אותי מכאן".

אבל אף פעם לא אמרתי. בעיקר מכיוון שיצא לי לא פעם לשמוע אותו אומר ללקוח ממהר: "אם אתה ממהר אני לא המוסך בשבילך", וזו בעצם הייתה התורה כולה על רגל אחת.

עם השנים הבנתי שמלבד מקצועיות וצניעות "המנוע" של אבי הוא אנשים.
הוא באמת אוהב בני אדם והוא באמת מתעניין בשלומם. הוא ידע לדרוש בשלום המשפחה, לצחוק, לספר או לשמוע בדיחה, להשתתף בצערו של לקוח ואם על הדרך האנשים גם יוצאים עם רכב תקין וחיוך בלב, הרי שמלאכתו נעשתה נאמנה.

ההנאה שבאיטיות
באותן שנים קראתי את הספר "ההנאה שבאיטיות", מאת מילן קונדרה, ספר שהותיר בי חותם והטביע בי את השאלה הפילוסופית "לאן אנחנו רצים?".

קראתי את הספר כשהייתי על החוף בסיני כך שזה התחבר מצוין לזה שהמרדף אחרי הזנב של עצמנו בעולם המערבי נראה לעיתים לא הגיוני.

מאז גם הגיע לחיינו הסמארטפון שגרם לנו להיות אנשים יעילים להחריד. כאלה שמרימים את הראש לשניה אחת רק כשמגיע תורם בדואר, או כשהם צריכים להגיד שלוש מילים לאיש במוסך, או כשצריך לשלם בסופר או אפילו כשהילד שלהם שואל אותם שאלה.

אבי לימד אותי פרק בחיים עוד לפני שסטיב ג'ובס צמצם לי את זמן קריאת הספרים וזמן ההתבוננות בעיניים של הסובבים אותי...

"מדוע נעלמה ההנאה שבאיטיות? היכן הם הולכי הבטל מימים עברו? האם נעלמו יחד עם כרי הדשא וקרחות היער, יחד עם הטבע?" - מילן קונדרה מתוך הספר ההנאה שבאיטיות.

ולסיום, שניה לפני שאנחנו פותרים בעיות ברצינות תהומית הייתי רוצה לשאול - "קפה? כבר שתית היום?"

אשמח לשמוע על "הקפה" וההמתנה שלך שבעקבותיה מתגלה אצלך ההנאה שבאיטיות - אני קורא כל תגובה פה בדף, אז מחכה לשמוע ממך.
שלך,
אייל
... קראו עודפחות

שמונה בבוקר, אני יושב בבית קפה.
לפני חצי שעה הזמנתי קפה ועוד משהו קטן ליד וזה עדיין לא הגיע.
הסיבה לעיכוב לא ממש ברורה, יכול להיות שזה קשור לקפיצת החשמל שהייתה כאן לפני כמה דקות, יכול להיות שזה קשור לעומס של 3 שולחנות על הבוקר (בפרדס חנה זה לא מעט...) ואולי זה בכלל קשור לזה שבפרדס חנה אין מה למהר.  זהירות, טרנטה לפניך
אני מחכה לקפה ונזכר פתאום במכונית הראשונה שרכשתי אי פעם.  למרות שלא ברור אם היה מותר למכונית הקטנה הזו בכלל לעלות על הכביש זו הייתה רכישה שהייתי גאה בה מאוד, ממש כמו טייקון שרוכש שורת בניינים בשדרה החמישית בניו יורק.  מן הסתם במכונית ישנה יש תקלות מרובות וכך יצא לי להכיר את המוסך של אבי.
לא הגעתי למוסך של אבי בעקבות המלצה אלא, כמו בימים של טרום אינטרנט, נסעתי לאזור המוסכים, ראיתי שלט חשמל רכב ונעמדתי אחרי שורת מכוניות שהמתינו בתור.  כעבור שתי דקות ניגש אליי אבי והציג את עצמו, שאל מה הבעיה, הסברתי, ואז הוא שאל את השאלה שהפכה להיות בעיניי הסמל המסחרי שלו: קפה? כבר שתית הבוקר?.  אני מיד הסברתי שתודה אבל אני קצת ממהר אז אם אפשר לטפל בעניין זה יהיה מצוין מבחינתי. אבי לא התבלבל, שאל איך אני שותה את הקפה (אז עוד שתיתי את הקפה עם מלא מלא סוכר...), הלך, הכין לי קפה, הסביר שיש כמה מכוניות לפניי ושקצת סבלנות והכל יהיה בסדר.  אם אתה ממהר אני לא המוסך בשבילך
קצת סבלנות הפכה להרבה סבלנות אבל כשאבי הגיע סוף סוף לטפל באוטו שלי הוא עשה זאת במקצועיות, אדיבות והגינות בלתי מתפשרת.
לכל האנשים שהגיעו בזמן שהוא טיפל באוטו שלי הוא הציע קפה וסבלנות...  גם בפעמים הבאות שהייתה לי תקלה חזרתי אליו וחיכיתי בתור.
תוך כדי המתנה לא פעם הייתה עוברת בי המחשבה להגיד לאבי: נו אבי, תעיף מבט שניה, זו בטח תקלה קטנה ותוך רגע אתה מעיף אותי מכאן.  אבל אף פעם לא אמרתי. בעיקר מכיוון שיצא לי לא פעם לשמוע אותו אומר ללקוח ממהר: אם אתה ממהר אני לא המוסך בשבילך, וזו בעצם הייתה התורה כולה על רגל אחת.  עם השנים הבנתי שמלבד מקצועיות וצניעות המנוע של אבי הוא אנשים.
הוא באמת אוהב בני אדם והוא באמת מתעניין בשלומם. הוא ידע לדרוש בשלום המשפחה, לצחוק, לספר או לשמוע בדיחה, להשתתף בצערו של לקוח ואם על הדרך האנשים גם יוצאים עם רכב תקין וחיוך בלב, הרי שמלאכתו נעשתה נאמנה.  ההנאה שבאיטיות
באותן שנים קראתי את הספר ההנאה שבאיטיות, מאת מילן קונדרה, ספר שהותיר בי חותם והטביע בי את השאלה הפילוסופית לאן אנחנו רצים?.  קראתי את הספר כשהייתי על החוף בסיני כך שזה התחבר מצוין לזה שהמרדף אחרי הזנב של עצמנו בעולם המערבי נראה לעיתים לא הגיוני.  מאז גם הגיע לחיינו הסמארטפון שגרם לנו להיות אנשים יעילים להחריד. כאלה שמרימים את הראש לשניה אחת רק כשמגיע תורם בדואר, או כשהם צריכים להגיד שלוש מילים לאיש במוסך, או כשצריך לשלם בסופר או אפילו כשהילד שלהם שואל אותם שאלה.  אבי לימד אותי פרק בחיים עוד לפני שסטיב גובס צמצם לי את זמן קריאת הספרים וזמן ההתבוננות בעיניים של הסובבים אותי...  מדוע נעלמה ההנאה שבאיטיות? היכן הם הולכי הבטל מימים עברו? האם נעלמו יחד עם כרי הדשא וקרחות היער, יחד עם הטבע? - מילן קונדרה מתוך הספר ההנאה שבאיטיות.  ולסיום, שניה לפני שאנחנו פותרים בעיות ברצינות תהומית הייתי רוצה לשאול - קפה? כבר שתית היום?  אשמח לשמוע על הקפה וההמתנה שלך שבעקבותיה מתגלה אצלך ההנאה שבאיטיות - אני קורא כל תגובה פה בדף, אז מחכה לשמוע ממך.
שלך,
אייל

הגב בפייסבוק

כן. שתתי קפה בסחנה. כי החלטתי שביום חופשי שלי במקום להחזיר את הילד לבית ספר אחרי בדיקה ולרוץ לרשימת המטלות שמחכה לי בבית- מול כל זה יש לי כמה שעות עם הבן שלי בסחנה, בכייף. עם קפה.

כתבת מעולה ונכון אימי נהגה לומר שאין מה למהר הבור מחכה לנו בכל מצב

פוסט מעולה, אייל !! הילדים בדיוק לביה"ס, נהיה שקט ואני מנסה לסדר לעצמי את התכניות של היום בראש... עזוב, קודם כל קפה ☕️ (באסה שאין לי קרואסון...).

אתמול לקחתי את הקפה עם חברות בשחיה בים המלח. למשך שעה לא חשבתי על כל המטלות שיש לי אלא פשוט הייתי

כתבת נהדר וכל כך... נכון.

האמת שאין על הקפה זה שאתה מתיישב ולא שותה על הדרך שואל אותי השף " מה קרה אתה לא רץ " מאז עברו הרבה שנים אני והשף יושבים לקפה ולא ממהר לשום מקוםםם

אל תמהר תשתה קפה.

נפלא!

אני צריכה לקרוא את הספר הזה ולא אני לא מהממהרים

הזמן אינו עוצר מלכת אלא דוהר קדימה , את הקצב מצמצמת בכייף בליווי ספר טוב ולא מחמיצה את הקפה ומיקום שיוצר את השלווה והאיזון להתגבר על מכשולי היום יום,

בבוקר מקדישה זמן מיוחד לקפה

סבלנות לומדים עם הגיל כשכבר לא רוצים שהזמן יעבור מהר.

View more comments

בעברי הרחוק למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
כשהייתי בשנה השלישית התחיל ללמוד בחוג בחור צעיר, אני חושב ששמו היה רועי.

בחודשיים הראשונים רועי התנהל כמו כל סטודנט רגיל והגיע לקורסים התיאורטיים והמקצועיים, ישב בכיתות, כתב, שאל שאלות והשתתף בדיונים. אך אחרי כמה חודשים הוא התחיל להחסיר ימים שלמים וגם בימים שבהם הוא נכח באוניברסיטה כניסתו לשיעורים היתה רנדומלית ובגדר המלצה בלבד, ובמרבית שעות הלימודים הוא היה על כר הדשא המרכזי שמול הפקולטה.

כך עברה לה חצי שנה.
כאשר חזרנו ללימודים בתום חופשת הסמסטר, ראינו על לוחות המודעות, פוסטרים שעליהם נכתב בגדול "דרושים שחקנים".

במודעה נכתב שלטובת הפקת הצגה, שתשתתף בתחרות להצגות קצרות, דרושים שחקנים.על המודעה היה חתום רועי. ילד בן 20 פלוס מינוס, סטודנט בשנה א'. חובבן.

המחצית השנייה התחילה, רועי כבר לא נכנס לאף שיעור, אך מכיוון שהיה סטודנט הקצו לו אולם קטן לחזרות. רועי גיבש סביבו קבוצת שחקנים מהחוג למשחק באוניברסיטה וכך מצא את עצמו עם המון מוטיבציה, שחקנים, אולם לחזרות ותלבושות מאולתרות. אבל טקסט ומחזה לא היו בכלל, ולמעשה כשהיו שואלים אותו על מה המחזה, הוא היה ממלמל משהו לא ברור. כאמור, חובבן.

סיפור על אלוף
בחודש מאי הגיע מועד התחרות, הקבוצה של רועי, שהייתה אחת מני רבות, עלתה על הבמה והופיעה. בתום היום החמישי לתחרות הכריזו על הזוכים והמחזה של רועי זכה במקום הראשון. אלוף.
הפרס לקבוצה הזוכה היה השתתפות בפסטיבל דומה באירופה. הקבוצה טסה לחו"ל, השתתפה בתחרות וזכתה במקום הרביעי. כאמור, אלוף.

המתנה שקיבלתי אני
אני זוכר את עצמי מתבונן מהצד באותה תקופה, על ילד שהחליט שהדרך שלו היא קצת אחרת מהמסלול שכל המבוגרים מתכננים לו.

הדרך של רועי הייתה כזו שלא עוברת בהכרח דרך כל השלבים המסורתיים של לימודים במשך שנים לתואר ראשון ואולי גם שני, דרך שלא עוברת בהכרח דרך הסדר המקובל של קודם לכתוב מחזה ורק אז לנסות ולהתקבל לאיזה שהוא תיאטרון ורק אז לנסות ולאתר שחקנים וכן הלאה.

מבחינתי להתבונן ברועי מהצד הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי במסגרת לימודיי בחוג, לראות מישהו שמגיע עם חלום ומתחיל לצעוד צעד אחר צעד מבלי להקשיב לקולות שמסביב שמסתכלים עליו בארשת סקפטית עם ציפייה לכישלון.

שנה טובה
האמת שלא סתם נזכרתי ברועי ובדרך שלו,נראה שהקורונה שברה המון קירות והראתה לנו שאנחנו לא חייבים בהכרח לצעוד רק בדרך הסלולה.

כמו עם רועי למדנו כולנו שאנחנו יכולים להמציא לעצמנו תבניות ומסלולים חדשים שמותאמים בצורה טובה יותר לאישיות שלנו, לסביבה שלנו ולחלומות שלנו.

אני מאחל לכולנו שנה שבה נרשה לעצמנו להגשים חלומות קטנים כגדולים ושנדע להקשיב לג'ורג' ברנרד שו שאמר: "לאנשים שאומרים שאי אפשר לעשות זאת, אסור להפריע לאנשים שעושים זאת".

אם יש לך חלומות או מסעות מחוץ לשביל הכבוש היטב, אשמח מאוד לשמוע.

שתהיה שנה טובה ובריאה,
שלך,
אייל
... קראו עודפחות

בעברי הרחוק למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
כשהייתי בשנה השלישית התחיל ללמוד בחוג בחור צעיר, אני חושב ששמו היה רועי.  בחודשיים הראשונים רועי התנהל כמו כל סטודנט רגיל והגיע לקורסים התיאורטיים והמקצועיים, ישב בכיתות, כתב, שאל שאלות והשתתף בדיונים. אך אחרי כמה חודשים הוא התחיל להחסיר ימים שלמים וגם בימים שבהם הוא נכח באוניברסיטה כניסתו לשיעורים היתה רנדומלית ובגדר המלצה בלבד, ובמרבית שעות הלימודים הוא היה על כר הדשא המרכזי שמול הפקולטה.  כך עברה לה חצי שנה.
כאשר חזרנו ללימודים בתום חופשת הסמסטר, ראינו על לוחות המודעות, פוסטרים שעליהם נכתב בגדול דרושים שחקנים.  במודעה נכתב שלטובת הפקת הצגה, שתשתתף בתחרות להצגות קצרות, דרושים שחקנים.על המודעה היה חתום רועי. ילד בן 20 פלוס מינוס, סטודנט בשנה א. חובבן.  המחצית השנייה התחילה, רועי כבר לא נכנס לאף שיעור, אך מכיוון שהיה סטודנט הקצו לו אולם קטן לחזרות. רועי גיבש סביבו קבוצת שחקנים מהחוג למשחק באוניברסיטה וכך מצא את עצמו עם המון מוטיבציה, שחקנים, אולם לחזרות ותלבושות מאולתרות. אבל טקסט ומחזה לא היו בכלל, ולמעשה כשהיו שואלים אותו על מה המחזה, הוא היה ממלמל משהו לא ברור. כאמור, חובבן.  סיפור על אלוף
בחודש מאי הגיע מועד התחרות, הקבוצה של רועי, שהייתה אחת מני רבות, עלתה על הבמה והופיעה. בתום היום החמישי לתחרות הכריזו על הזוכים והמחזה של רועי זכה במקום הראשון. אלוף.
הפרס לקבוצה הזוכה היה השתתפות בפסטיבל דומה באירופה. הקבוצה טסה לחול, השתתפה בתחרות וזכתה במקום הרביעי. כאמור, אלוף.  המתנה שקיבלתי אני
אני זוכר את עצמי מתבונן מהצד באותה תקופה, על ילד שהחליט שהדרך שלו היא קצת אחרת מהמסלול שכל המבוגרים מתכננים לו.  הדרך של רועי הייתה כזו שלא עוברת בהכרח דרך כל השלבים המסורתיים של לימודים במשך שנים לתואר ראשון ואולי גם שני, דרך שלא עוברת בהכרח דרך הסדר המקובל של קודם לכתוב מחזה ורק אז לנסות ולהתקבל לאיזה שהוא תיאטרון ורק אז לנסות ולאתר שחקנים וכן הלאה.  מבחינתי להתבונן ברועי מהצד הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי במסגרת לימודיי בחוג, לראות מישהו שמגיע עם חלום ומתחיל לצעוד צעד אחר צעד מבלי להקשיב לקולות שמסביב שמסתכלים עליו בארשת סקפטית עם ציפייה לכישלון.  שנה טובה
האמת שלא סתם נזכרתי ברועי ובדרך שלו,נראה שהקורונה שברה המון קירות והראתה לנו שאנחנו לא חייבים בהכרח לצעוד רק בדרך הסלולה.  כמו עם רועי למדנו כולנו שאנחנו יכולים להמציא לעצמנו תבניות ומסלולים חדשים שמותאמים בצורה טובה יותר לאישיות שלנו, לסביבה שלנו ולחלומות שלנו.  אני מאחל לכולנו שנה שבה נרשה לעצמנו להגשים חלומות קטנים כגדולים ושנדע להקשיב לגורג ברנרד שו שאמר: לאנשים שאומרים שאי אפשר לעשות זאת, אסור להפריע לאנשים שעושים זאת.  אם יש לך חלומות או מסעות מחוץ לשביל הכבוש היטב, אשמח מאוד לשמוע.  שתהיה שנה טובה ובריאה,
שלך,
אייל

הגב בפייסבוק

הידד לשונות וללכת עם האינטואיציה הלב

לא יודעת. כתבת שהוא "חיפף אותה" והצליח. מה המסר כאן?

נהדר!!מלמד,מקנה ביטחון ל"שונה",ניפלא

כל הכבוד

השבוע באמצע צפייה בסדרה הקומית "משפחה מודרנית" בנטפליקס, נזכרתי באורי.
במהלך הפרק הופיע המשפט "אנשים יכולים להפתיע, אתה מתרגל לחשוב עליהם בצורה מסוימת, תקועים בדמות שלהם, הם מה שהם, ואז הם עושים משהו שמראה שיש להם המון עומק והיבטים שלא ידעת על קיומם"
ולא יכולתי שלא להיזכר בו וברגע שהבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.


טירונות
ממעוף הציפור וממרחק השנים אני מניח שהיום הראשון שלי בטירונות בהחלט יכול להוות יופי של חומר למופע סטנדאפ שלם.

החיילים עם וותק של שנה או שנתיים מעלינו התנהגו כאילו הם קיבלו באופן אישי את לוחות הברית במעמד הר סיני, הרס"ר הנחמד עם השפם שמהר מאוד התגלה כאימת הבסיס, התיזוזים המוזרים סביב המקלחות, הכינויים שהמציאו לנו תוך שניות (הכינוי המועדף היה ג'ינג'י ללא שום קשר לצבע השיער או למוצא), וכמות הציוד האינסופית שנדרשנו לסחוב. נראה שלכולנו היה חלק ותפקיד במופע עם אלמנטים קומיים מוקצנים עד מגוחכים.

ולמרות זאת, בחוויה של אותו יום ובאותו הרגע לא היה שום דבר מצחיק.



שעת חצות
זה היה יום ארוך שהתחיל בשבע וחצי בבוקר בבקו"ם בתל השומר, המשיך במחנה 80 והיה קרוב לסיום בחצות הלילה עת הגענו, לאפסנאות. על הרצפה לידי היו מונחים תיק ענק שהגעתי איתו מהבית, קיטבג א' שקיבלנו בבקו"ם, קיטבג ב' שקיבלנו לפני כמה שעות, קסדה ואפוד ואל כל אלה הוסיפו לנו ממש ברגעים הללו מיטת ברזל ומזרון.

המפקדים אמרו לנו שרק כשכולם ירימו את כל הציוד באוויר נוכל ללכת לאוהלים, ואני, כמו כולם, מתחיל להעמיס על עצמי את הציוד.

וגם כאן אפשר בקלות לברוח אל הקומדיה בשעה שאני מנסה להעמיס את הכל, כשבכל פעם שאני מתכופף להרים פריט אחד, פריט אחר נופל. אני מרים את המזרון והקסדה נופלת, אני מרים את הקסדה והמיטה נופלת, אני מצליח איכשהו להרים את המזרון מעל הראש ואז קיטבג אחד מחליק למטה ושוב ושוב. מסביב המולה, וכולם מנסים להרים את הציוד, והמפקדים צורחים ישר לתוך האוזן.

הזיה. תסכול, כעס וחוסר אונים מתערבבים אצלי ואני מרגיש את המבטים הצורבים אותי מכל עבר כשכולם עומדים במאמץ רב עם הציוד באוויר ומחכים רק לי. ואז, כאילו משום מקום, יד מושטת לעברי ולוקחת ממני את הקיטבג.

הסתכלתי הצידה וראיתי את אורי מתבונן בי בחזרה בלי מילים. הקיטבג עליו והוא עמוס בציוד שלו בתוספת הקיטבג שלי. ולמרות שזה היה פריט אחד מתוך האינסוף שהייתי צריך להרים באוויר, עבורי זה היה עולם ומלואו.


אורי
אורי, שהיה איתנו בנוער העובד והלומד והתגייס איתנו לנח"ל, היה נער חכם, יצירתי וערכי מאוד, אחד כזה שתמיד אומר ועושה את מה שהוא חושב גם אם זה לא מוצא חן בעיני אחרים, ותאמינו לי שזה באמת לא מצא חן בעיני אחרים...

אני מסתכל על אותו בחור, ששבוע קודם לכן אפילו חשבנו להעיף מאיתנו, אותו אחד שלא היה הבחור הכי גדול או הכי חזק, אותו אחד עומד שם עמוס בעצמו בציוד האישי שלו ומחזיק עכשיו גם את הקיטבג שלי.

באותו רגע ממש, בדיוק כאשר המבטים שלנו הצטלבו, השתנתה לתמיד הדרך שבה אני מסתכל על אנשים.

עיניים
מהרגע הזה עם אורי הבנתי שאומנם אנחנו לא תמיד מצטיינים במבט אמיתי לעיני האנשים שסביבנו, אולי כי זה מצריך איזה שהוא אומץ להתבונן קצת יותר לעומק, אבל אין ספק שהתבוננות בעיניים טובות יכולה לחשוף בפנינו את הייחודיות והקסם של האנשים הסובבים אותנו ולאפשר לנו לדלג מעל אירוע ספציפי או תכונה ספציפית ולראות את הטוב שבאדם.

אופטימי? כן!
תמים? בוודאי...
אבל אל תאשימו אותי, תאשימו את אורי 🤣...

במאמר מוסגר אספר שאחרי הצבא דרכינו התפצלו ואת אורי לא פגשתי יותר, מדי פעם שמעתי מהחבר'ה על מקום מגורים, חתונה, ילדים, קריירה וחייכתי. חייכתי כי אני בטוח שהוא המשיך להיות האורי שאני זוכר מאותו רגע בטירונות.


ואתם?
מתי קרה לכם שאירוע קטן או מחווה קטנה שלכם או של מישהו כלפיכם הדליקה אור גדול?
אשמח לשמוע!

שלכם,
אייל ברנר
... קראו עודפחות

השבוע באמצע צפייה בסדרה הקומית משפחה מודרנית בנטפליקס, נזכרתי באורי.
במהלך הפרק הופיע המשפט אנשים יכולים להפתיע, אתה מתרגל לחשוב עליהם בצורה מסוימת, תקועים בדמות שלהם, הם מה שהם, ואז הם עושים משהו שמראה שיש להם המון עומק והיבטים שלא ידעת על קיומם
ולא יכולתי שלא להיזכר בו וברגע שהבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.  טירונות
ממעוף הציפור וממרחק השנים אני מניח שהיום הראשון שלי בטירונות בהחלט יכול להוות יופי של חומר למופע סטנדאפ שלם.  החיילים עם וותק של שנה או שנתיים מעלינו התנהגו כאילו הם קיבלו באופן אישי את לוחות הברית במעמד הר סיני, הרסר הנחמד עם השפם שמהר מאוד התגלה כאימת הבסיס, התיזוזים המוזרים סביב המקלחות, הכינויים שהמציאו לנו תוך שניות (הכינוי המועדף היה גינגי ללא שום קשר לצבע השיער או למוצא), וכמות הציוד האינסופית שנדרשנו לסחוב. נראה שלכולנו היה חלק ותפקיד במופע עם אלמנטים קומיים מוקצנים עד מגוחכים.  ולמרות זאת, בחוויה של אותו יום ובאותו הרגע לא היה שום דבר מצחיק.  שעת חצות
זה היה יום ארוך שהתחיל בשבע וחצי בבוקר בבקום בתל השומר, המשיך במחנה 80 והיה קרוב לסיום בחצות הלילה עת הגענו, לאפסנאות. על הרצפה לידי היו מונחים תיק ענק שהגעתי איתו מהבית, קיטבג א שקיבלנו בבקום, קיטבג ב שקיבלנו לפני כמה שעות, קסדה ואפוד ואל כל אלה הוסיפו לנו ממש ברגעים הללו מיטת ברזל ומזרון.  המפקדים אמרו לנו שרק כשכולם ירימו את כל הציוד באוויר נוכל ללכת לאוהלים, ואני, כמו כולם, מתחיל להעמיס על עצמי את הציוד.  וגם כאן אפשר בקלות לברוח אל הקומדיה בשעה שאני מנסה להעמיס את הכל, כשבכל פעם שאני מתכופף להרים פריט אחד, פריט אחר נופל. אני מרים את המזרון והקסדה נופלת, אני מרים את הקסדה והמיטה נופלת, אני מצליח איכשהו להרים את המזרון מעל הראש ואז קיטבג אחד מחליק למטה ושוב ושוב. מסביב המולה, וכולם מנסים להרים את הציוד, והמפקדים צורחים ישר לתוך האוזן.  הזיה. תסכול, כעס וחוסר אונים מתערבבים אצלי ואני מרגיש את המבטים הצורבים אותי מכל עבר כשכולם עומדים במאמץ רב עם הציוד באוויר ומחכים רק לי. ואז, כאילו משום מקום, יד מושטת לעברי ולוקחת ממני את הקיטבג.  הסתכלתי הצידה וראיתי את אורי מתבונן בי בחזרה בלי מילים. הקיטבג עליו והוא עמוס בציוד שלו בתוספת הקיטבג שלי. ולמרות שזה היה פריט אחד מתוך האינסוף שהייתי צריך להרים באוויר, עבורי זה היה עולם ומלואו.  אורי
אורי, שהיה איתנו בנוער העובד והלומד והתגייס איתנו לנחל, היה נער חכם, יצירתי וערכי מאוד, אחד כזה שתמיד אומר ועושה את מה שהוא חושב גם אם זה לא מוצא חן בעיני אחרים, ותאמינו לי שזה באמת לא מצא חן בעיני אחרים...  אני מסתכל על אותו בחור, ששבוע קודם לכן אפילו חשבנו להעיף מאיתנו, אותו אחד שלא היה הבחור הכי גדול או הכי חזק, אותו אחד עומד שם עמוס בעצמו בציוד האישי שלו ומחזיק עכשיו גם את הקיטבג שלי.  באותו רגע ממש, בדיוק כאשר המבטים שלנו הצטלבו, השתנתה לתמיד הדרך שבה אני מסתכל על אנשים.  עיניים
מהרגע הזה עם אורי הבנתי שאומנם אנחנו לא תמיד מצטיינים במבט אמיתי לעיני האנשים שסביבנו, אולי כי זה מצריך איזה שהוא אומץ להתבונן קצת יותר לעומק, אבל אין ספק שהתבוננות בעיניים טובות יכולה לחשוף בפנינו את הייחודיות והקסם של האנשים הסובבים אותנו ולאפשר לנו לדלג מעל אירוע ספציפי או תכונה ספציפית ולראות את הטוב שבאדם.  אופטימי? כן!
תמים? בוודאי...
אבל אל תאשימו אותי, תאשימו את אורי 🤣...  במאמר מוסגר אספר שאחרי הצבא דרכינו התפצלו ואת אורי לא פגשתי יותר, מדי פעם שמעתי מהחברה על מקום מגורים, חתונה, ילדים, קריירה וחייכתי. חייכתי כי אני בטוח שהוא המשיך להיות האורי שאני זוכר מאותו רגע בטירונות. 
ואתם? 
מתי קרה לכם שאירוע קטן או מחווה קטנה שלכם או של מישהו כלפיכם הדליקה אור גדול?
אשמח לשמוע!  שלכם,
אייל ברנר

הגב בפייסבוק

עולה לי בראש איזה אחד... פעם שלח הודעה ומאז אור גדול בחיי...😁

לחשוב על שכנה שמזמן לא ראית, וביום מסויים יצאת מהבית וראית אותה יושבת באוטובוס עם חיוך של שלום, ולדעת שהכל בסדר ונפלא אצלה 🙏🙏

איל. איזה כייף לקרוא. היו לי כמה פעמים שפתאום מישהו שחשבתי עליו × התגלה כל כך הרבה מעבר לכך- ותמיד זה מרגש מחדש! פרטים בפרטי.

...כל כך נכון....👌

מקסים.

View more comments

לאחרונה העברנו פעילות בנושא חשיבה יצירתית במסגרת כנס המנהלים של רשת חינוך עתיד.

הכנס הועבר למנהלי הרשת בראשות מנכ"ל הרשת, מר דני פסלר וראש מינהל מו"פ, חדשנות והכשרות, גב' לירון צימרמן.

במהלך המפגש המנהלים התנסו ביישום בפועל של תהליך חשיבה יצירתית ודנו בסוגיות ואתגרים מחיי היום יום בבתי הספר. המנהלים השתמשו בכלים יישומיים לחשיבה אחרת ופורצת גבולות שאיפשרה להם להעלות רעיונות יצירתיים וייחודיים אותם ניתן לממש תוך פרק זמן קצר יחסית.

בסיום המפגש גם קיבלנו מכתב תודה משמח 😊

תודה רבה למר דני פסלר, מנכ"ל רשת עתיד, לגב' לירון צימרמן, לגב' לימור אוייזליך ולגב' אביגיל עדין - סורקיס על שיתוף הפעולה והתרומה להצלחת המפגש.
... קראו עודפחות

דרוש/ה איש/ת משרד לביצוע עבודות מזכירות ואדמיניסטרציה

דרישות התפקיד:
כושר ביטוי גבוה
תודעת שירות גבוהה
שליטה מלאה במחשב
כריזמטיות ויצירתיות

העבודה בבנימינה, במשרה חלקית, בין השעות 09:00-14:00

קו"ח בצירוף מספר המשרה (501) יש לשלוח לכתובת: jobs@psifas.co.il
... קראו עודפחות

לאחרונה העברנו סדנת חשיבה יצירתית לסטודנטים הלומדים במסלול HR
בהאקדמית כנרת | Kinneret Acade

במהלך המפגש התנסו המשתתפים בתרגילי חשיבה ואתגר מעולם החשיבה היצירתית, נחשפו למגוון כלים לפיתוח וקידום חשיבה פתוחה ומפרה, ולא פחות חשוב מכך - קיימו תהליכי סיעור מוחות למימוש ולהתמודדות בפועל עם חלק מן האתגרים היומיומיים איתם נדרשים אנשי משאבי האנוש להתמודד בחברות ובארגונים השונים.

במהלך הדיון הקבוצתי והצגת התוצרים עלתה ההבנה בקרב המשתתפים על כך שניתן לקדם לא מעט יוזמות כמענה לאתגרי התפקיד והתקופה בה אנו נמצאים.

תודה רבה לגב' אלה ברהון מהמחלקה ללימודי ניהול משאבי אנוש ולגב' רונה אורן רכזת המחלקה לניהול משאבי אנוש וכמובן לכל המשתתפים בסדנה שבקרוב יתמנו לתפקידי מפתח כאנשי HR בארגונים מובילים במשק.

בתמונה - הנוף מהחלון. תענוג ללמד וגם ללמוד מול כל הכחול הזה.
... קראו עודפחות

לאחרונה העברנו סדנת חשיבה יצירתית לסטודנטים הלומדים במסלול HR
בהאקדמית כנרת | Kinneret Academic College  במהלך המפגש התנסו המשתתפים בתרגילי חשיבה ואתגר מעולם החשיבה היצירתית, נחשפו למגוון כלים לפיתוח וקידום חשיבה פתוחה ומפרה, ולא פחות חשוב מכך - קיימו תהליכי סיעור מוחות למימוש ולהתמודדות בפועל עם חלק מן האתגרים היומיומיים איתם נדרשים אנשי משאבי האנוש להתמודד בחברות ובארגונים השונים.  במהלך הדיון הקבוצתי והצגת התוצרים עלתה ההבנה בקרב המשתתפים על כך שניתן לקדם לא מעט יוזמות כמענה לאתגרי התפקיד והתקופה בה אנו נמצאים.  תודה רבה לגב אלה ברהון מהמחלקה ללימודי ניהול משאבי אנוש ולגב רונה אורן רכזת המחלקה לניהול משאבי אנוש וכמובן לכל המשתתפים בסדנה שבקרוב יתמנו לתפקידי מפתח כאנשי HR בארגונים מובילים במשק.  בתמונה - הנוף מהחלון. תענוג ללמד וגם ללמוד מול כל הכחול הזה.

בשבוע שעבר, בשעה 08:07, אחרי שהורדתי את הילדה בבית הספר באיחור אלגנטי..., יצאתי מהישוב ובתחנת האוטובוס עמדה אישה כבת 70 עם מקל הליכה וסימנה לי לעצור.

כשעצרתי, היא שאלה לאן אני מגיע ואמרתי שאני בדרך לבנימינה ואני יכול להוריד אותה בתחנת הרכבת אם היא רוצה. "אה, לא תודה חמוד, אני צריכה בדיוק לצד ההפוך, הולכת לרמי לוי בפרדס חנה לעשות קניות".

הבטתי שוב בשעון, ב-08:30 יש לי פגישה במשרד, חישוב מהיר של זמנים, קול פנימי שמזכיר לי להיות בן אדם ואני אומר שאין בעיה ואקח אותה לרמי לוי.

יוצא מהאוטו, עוזר לה להיכנס ונוסעים. "איך קוראים לך?" היא שואלת אותי, ואחרי שאני משיב ושואל לשמה היא אומרת לי איך קוראים לה אבל מוסיפה "תקרא לי דודה". חייכתי ואמרתי "את באמת מזכירה לי דודה שהייתה לי פעם".

השיחה קולחת וזורמת והיא מספרת לי על בעלה לשעבר, על הסיבה למגורים בגבעת עדה, על בתה שסיימה ללמוד לאחרונה, ובסוף סיפרה שהיא קצת מודאגת מזה שהבן שלה בכלל לא חושב ללמוד ולא חושב על זוגיות ורק עובד ועובד.

הגענו לחניה של הסופר, יצאתי מהאוטו, עזרתי לה לצאת והתכוננתי לנסוע לפגישה במשרד כשפתאום אבא שלי וסבתא שלי נכנסו לתוך האוטו.

לטובתכם, קוראות וקוראים יקרים אסביר שזו הפתעה די גדולה ודרמטית בעלילה גם מכיוון שאני לא חושב שאי פעם אבא שלי או סבתא שלי היו בפרדס חנה, אבל בעיקר כי שתי הדמויות הכל כך יקרות הללו כבר לא איתנו מזה שנים רבות.

חייכתי ואמרתי "כיף לראות אתכם, איזו הפתעה נהדרת".
"אתה לא באמת מתכוון לנסוע ולהשאיר אותה ככה עם הקניות?" התחיל אבא שלי,
וסבתא שלי מייד הוסיפה "מה פתאום?! אין סיכוי שהוא עושה דבר כזה, זה לא החינוך שהוא קיבל".

ואני חייכתי במבוכה כמי שנתפס על חם ואמרתי שמה פתאום, ושבכלל לא חשבתי לחזור למשרד, וברור שאני נשאר כאן כדי לקחת אותה חזרה.
ואבא שלי אמר בסמכותיות המוכרת שלו "אז תכנס מהר לסופר כדי להגיד לה שאתה לוקח אותה חזרה", "שהיא לא תדאג" הוסיפה סבתא שלי שתמיד, אבל תמיד תמיד, דאגה.

יצאתי מהאוטו ונכנסתי לסופר, איתרתי אותה ושאלתי אם היא צריכה עזרה עם הקניות... מפה לשם, ממש כמו ילד טוב ירושלים (או פתח תקוה במקרה שלי), הסתובבנו כחצי שעה בסופר, הורדנו פריטים שונים מהמדפים והעמסנו את העגלה, הלכנו לקופה, ארזנו את כל המוצרים וחזרנו לאוטו. משם נסענו ליישוב והגענו לביתה.

סבתא ואבא שלי כבר לא היו צריכים לומר דבר, העליתי את הקניות לקומה השניה והנחתי את השקיות על השולחן וליד המקרר. לאחר מכן היא הודתה לי בחום ונפרדנו לשלום.

כשיצאתי מהבניין ראיתי את אבא שלי וסבתא שלי יושבים להם על כורסאות טלוויזיה ברחבת הדשא המרכזית, בצד היו כמה ממטרות שהמטירו מים לכל עבר,
אבא שלי ישב שם עם מבט של שביעות רצון גדולה ואמר לה "הצלחנו!",
וסבתא שלי אמרה "כמעט, רק חבל שהוא הולך עם ג'ינס קרוע"...

פסיפס - מחברים אנשים
כבר שנים שאנחנו מעבירים סדנאות בנושאים שונים (הומור, חשיבה יצירתית, מוטיבציה, הדרכה, למידה ועוד) בחברות, ארגונים ומוסדות חינוך. בכל פעם שאיש, או אשת, הקשר בארגון משוחחים איתי הם שואלים על תכני המפגשים ומתלבטים מה נכון להביא לקבוצת היעד וביחד אנחנו מוצאים את השילוב המתאים ביותר.

אבל רק בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה, הבנתי שהדבר החשוב ביותר בסדנאות ובהרצאות שלנו, הוא החיבור שאנחנו מייצרים בין האנשים.

זה לא שאין משמעות לבחירת הנושא שבו עוסק המפגש, בוודאי שיש, אך הדבר המרכזי שאנחנו תמיד מקפידים עליו הוא ליצור ולהעמיק את הקשרים שבין המשתתפים, לחזק את ההיכרות שלהם עם הסובבים אותם, להתבונן בעיניים, להכיר תחומי עניין של האחר/ת, לגעת בערכים ותפיסות ולעורר נקודות למחשבה שיהדהדו גם לאחר המפגש.

לפעמים אנחנו יכולים לעבוד לצד מישהו/י לאורך שנים ארוכות, ועדיין לא לדעת ולהכיר דברים מהותיים ולעיתים אף בסיסיים אודות אותם אנשים. ודווקא בימים שאחרי הבידודים והסגרים הגדולים של הקורונה, החשיבות של "מחברים אנשים" נראית לי משמעותית יותר מתמיד.

ואצלך?
מתי החלטת לזנוח את התכניות ונתת לכאן ולעכשיו לנהל את ההופעה? מתי מצאת את עצמך מתחבר/ת למישהו באופן מפתיע או למדת פרט חדש על מישהו שאת/ה מכיר/ה כבר שנים?
אשמח לשמוע!
... קראו עודפחות

בשבוע שעבר, בשעה 08:07, אחרי שהורדתי את הילדה בבית הספר באיחור אלגנטי..., יצאתי מהישוב ובתחנת האוטובוס עמדה אישה כבת 70 עם מקל הליכה וסימנה לי לעצור.  כשעצרתי, היא שאלה לאן אני מגיע ואמרתי שאני בדרך לבנימינה ואני יכול להוריד אותה בתחנת הרכבת אם היא רוצה. אה, לא תודה חמוד, אני צריכה בדיוק לצד ההפוך, הולכת לרמי לוי בפרדס חנה לעשות קניות.  הבטתי שוב בשעון, ב-08:30 יש לי פגישה במשרד, חישוב מהיר של זמנים, קול פנימי שמזכיר לי להיות בן אדם ואני אומר שאין בעיה ואקח אותה לרמי לוי.  יוצא מהאוטו, עוזר לה להיכנס ונוסעים. איך קוראים לך? היא שואלת אותי, ואחרי שאני משיב ושואל לשמה היא אומרת לי איך קוראים לה אבל מוסיפה תקרא לי דודה. חייכתי ואמרתי את באמת מזכירה לי דודה שהייתה לי פעם.  השיחה קולחת וזורמת והיא מספרת לי על בעלה לשעבר, על הסיבה למגורים בגבעת עדה, על בתה שסיימה ללמוד לאחרונה, ובסוף סיפרה שהיא קצת מודאגת מזה שהבן שלה בכלל לא חושב ללמוד ולא חושב על זוגיות ורק עובד ועובד.  הגענו לחניה של הסופר, יצאתי מהאוטו, עזרתי לה לצאת והתכוננתי לנסוע לפגישה במשרד כשפתאום אבא שלי וסבתא שלי נכנסו לתוך האוטו.  לטובתכם, קוראות וקוראים יקרים אסביר שזו הפתעה די גדולה ודרמטית בעלילה גם מכיוון שאני לא חושב שאי פעם אבא שלי או סבתא שלי היו בפרדס חנה, אבל בעיקר כי שתי הדמויות הכל כך יקרות הללו כבר לא איתנו מזה שנים רבות.  חייכתי ואמרתי כיף לראות אתכם, איזו הפתעה נהדרת.
אתה לא באמת מתכוון לנסוע ולהשאיר אותה ככה עם הקניות? התחיל אבא שלי,
וסבתא שלי מייד הוסיפה מה פתאום?! אין סיכוי שהוא עושה דבר כזה, זה לא החינוך שהוא קיבל.  ואני חייכתי במבוכה כמי שנתפס על חם ואמרתי שמה פתאום, ושבכלל לא חשבתי לחזור למשרד, וברור שאני נשאר כאן כדי לקחת אותה חזרה.
ואבא שלי אמר בסמכותיות המוכרת שלו אז תכנס מהר לסופר כדי להגיד לה שאתה לוקח אותה חזרה, שהיא לא תדאג הוסיפה סבתא שלי שתמיד, אבל תמיד תמיד, דאגה.  יצאתי מהאוטו ונכנסתי לסופר, איתרתי אותה ושאלתי אם היא צריכה עזרה עם הקניות... מפה לשם, ממש כמו ילד טוב ירושלים (או פתח תקוה במקרה שלי), הסתובבנו כחצי שעה בסופר, הורדנו פריטים שונים מהמדפים והעמסנו את העגלה, הלכנו לקופה, ארזנו את כל המוצרים וחזרנו לאוטו. משם נסענו ליישוב והגענו לביתה.  סבתא ואבא שלי כבר לא היו צריכים לומר דבר, העליתי את הקניות לקומה השניה והנחתי את השקיות על השולחן וליד המקרר. לאחר מכן היא הודתה לי בחום ונפרדנו לשלום.  כשיצאתי מהבניין ראיתי את אבא שלי וסבתא שלי יושבים להם על כורסאות טלוויזיה ברחבת הדשא המרכזית, בצד היו כמה ממטרות שהמטירו מים לכל עבר,
אבא שלי ישב שם עם מבט של שביעות רצון גדולה ואמר לה הצלחנו!,
וסבתא שלי אמרה כמעט, רק חבל שהוא הולך עם גינס קרוע...  פסיפס - מחברים אנשים
כבר שנים שאנחנו מעבירים סדנאות בנושאים שונים (הומור, חשיבה יצירתית, מוטיבציה, הדרכה, למידה ועוד) בחברות, ארגונים ומוסדות חינוך. בכל פעם שאיש, או אשת, הקשר בארגון משוחחים איתי הם שואלים על תכני המפגשים ומתלבטים מה נכון להביא לקבוצת היעד וביחד אנחנו מוצאים את השילוב המתאים ביותר.  אבל רק בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה, הבנתי שהדבר החשוב ביותר בסדנאות ובהרצאות שלנו, הוא החיבור שאנחנו מייצרים בין האנשים.  זה לא שאין משמעות לבחירת הנושא שבו עוסק המפגש, בוודאי שיש, אך הדבר המרכזי שאנחנו תמיד מקפידים עליו הוא ליצור ולהעמיק את הקשרים שבין המשתתפים, לחזק את ההיכרות שלהם עם הסובבים אותם, להתבונן בעיניים, להכיר תחומי עניין של האחר/ת, לגעת בערכים ותפיסות ולעורר נקודות למחשבה שיהדהדו גם לאחר המפגש.  לפעמים אנחנו יכולים לעבוד לצד מישהו/י לאורך שנים ארוכות, ועדיין לא לדעת ולהכיר דברים מהותיים ולעיתים אף בסיסיים אודות אותם אנשים. ודווקא בימים שאחרי הבידודים והסגרים הגדולים של הקורונה, החשיבות של מחברים אנשים נראית לי משמעותית יותר מתמיד.  ואצלך?
מתי החלטת לזנוח את התכניות ונתת לכאן ולעכשיו לנהל את ההופעה? מתי מצאת את עצמך מתחבר/ת למישהו באופן מפתיע או למדת פרט חדש על מישהו שאת/ה מכיר/ה כבר שנים?
אשמח לשמוע!

הגב בפייסבוק

הייתי מאוד רוצה שהנושא של עזרה לזולת ולקשישים ובכלל מעורבות בחברה יילמד במסגרת בתי הספר , למרות הנוער הנפלא שיש פה יש מקום לשיפור גדול

זה לא סיפור, זאת ההווייה שלך, וצריך היה לשבט אותך ... העולם היה הרבה יותר טוב❤

אים כבר אתה מספר כזה סיפור מרגש אז אני רוצה גם הסיפור שלי זה בשבילי לנפש שלי שבחיים לא הרגשתי את ההרגשה הניפלאה שהרגשתי באותו ערב הפכתי לאדם אחר אז בקצרה ישבנו חברים בפיצוציה לשתות בירה נכנסו 4 ילדים אחים כנראה אז אחת האחיות אמרה להם אמא נתנה לנו 10 שקלים כל אחד יבחר משהו קטן שיספיק לכולם אז הם בחרו כל אחד משהו קטן וזה כמובן לא הספיק האחות אמרה להם להחזיר אין מספיק כסף ראיתי את הבעת הפנים שלהם ולא יכולתי לעמוד בזה לקחתי 4 שקיות חילקתי להם ואמרתי קחו מה שבא לכם הכל בסדר הם לקחו כל אחד 3 4 דברים בצניעות ולא רצו יותר אמרו תודה רבה ורצו לתת לי את 10 שח שיש להם כמובן סירבתי החיוך על פניהם היה אחד הרגעים שלא אשכח איזו התרוממות רוח איזה כייף היה לי יש גם להודות לבעלים שראה את הכל ומר לי גם אני רוצה להיות חלק בזה לקח ממני רק חצי מחיר אמר חצי מצווה שלך וחצי מצווה שלי תודה

מקסים .בין אם זה סיפור אמיתי ובין אם לא

ביום שישי לאחר העבודה הולכת לכיוון התחנה לנסוע הבייתה.עומדת ברמזור ולידי אשה מבוגרת עם הליכון.הרמזור הפך לירוק ואמרתי חאשה לחצות חציתי במהרה והאשה מספרת שמשאית נסעה בזמן שחצתה את הכביש והיא סימנה לנהג לעצור. היה עוד רמזור שהיינו צריכות לחצות אז עמדתי בכביש והמתנתי שהיא תחצה עם ההליכון היא הודתה לי ואמרה שעשיתי מצווה.פשוט נהגתי באנושיות.שבוע טוב

ולי יש המון סיפורים אני מטפלת באמא שלי מגיע לה 4 שעות כל יום אבל אני נותנת לה יותר שעות כי היא אמא שלי ליפעמים היא לא רוצה להתקלח ביום ואז היא אומרת לי רק ליפני השינה אני אתקלח ואז כך היא מושכת אותי לערב ואני באה ומקלחת אותה וכמובן שאני לו בת יחידה אבל היא רוצה רק אותי ואם חסר לה מוצרים אז אני יורדת ברגל ליקנות מה שחסר ואם שכחה עוד מוצר אז שוב יורדת ליקנות לה אבל זה שום דבר זה רק סיפור אחד ויש עוד הרבה פעם כשהיתה יכולה ללכת אז נסעתי איתה באוניה ל.5 ימים והיה לנו כייף גדול

הנה סיפור מרגש ופשוט כאחד, שגורם לי לרצות להשתבץ באחת מאבני הפסיפס. שבת שלום.

Good morning madame.!!! Have nice day with Your lovely famelly God blesse you

ספור מענין

מרגש מאד כלל הכבוד

מרגש מאוד

מצווה גדולה רודני כשיתה שילמדו ממך הלוואי כל הצעירים שרואים אישה מבוגרת עומדת באוטובוס שנוסע שיתנו כבוד איפה יש עוד אנשים כמו האיש ההוא

כן ירבו מעשים טובים

כן ירבו כמוך.

אשריך,זכית במצוה גדולה

מרגששש💞אשריך

הלוואי והיית נכנס עם תורת החיים שלך ומלמד את הממשלה החדשה כולה אנושיות ודרך ארץ להורים.שנים שהממשלה ( הקודמת ), מבחינת שור מועד עשתה בדיוק את ההפך ונתנה ידה להשפלת ודיכוי דור ההורים - בוני המדינה , הרגשה זו שאני מבטא לעניות דעתי בשם רוב רובו של הדור הנה נכס חדש יחסית ולא היתה בנמצא לפני המהפך למשל ,אלו נכסים יחודיים שהגיעו עם הכנס הימין לשלטון ואינני יכול לאמר יותר - מבושה !

מרגש מאד ואנושי הלוואי ויהיו הרבה כאלה וזה אפשרי כי יש את כל התנאים

יפה מאוד

סיפור יפה ומרגש

מרגש מחמם את הלב אשריך..

מרגש

View more comments

לאחרונה העברנו תהליך פיתוח מקצועי בנושא "החוליה החזקה" - התמודדות מיטבית במצבי לחץ וחוסר וודאות במרכז פסג"ה אילת.

שמחנו מאוד לקרוא את המשובים המסכמים שמעידים על שביעות הרצון של המורים שהשתתפו בתהליך.

תודה רבה לכל המורים, למנהלת מרכז הפסג"ה רונית בית הלחמי וכמובן למנחה שלנו אדם רצון שהעביר את המפגשים.
... קראו עודפחות

לאחרונה העברנו תהליך פיתוח מקצועי בנושא החוליה החזקה - התמודדות מיטבית במצבי לחץ וחוסר וודאות במרכז פסגה אילת.  שמחנו מאוד לקרוא את המשובים המסכמים שמעידים על שביעות הרצון של המורים שהשתתפו בתהליך.  תודה רבה לכל המורים, למנהלת מרכז הפסגה רונית בית הלחמי וכמובן למנחה שלנו אדם רצון שהעביר את המפגשים.

הגב בפייסבוק

יישר כח ⭐️

אין על אדם. אלוף האלופים

אחד יחיד ומיוחד‼️

כאן ועכשיו
השעה 11 בבוקר, אני באילת במלון קטן ופשוט שנפתח ממש לפני יומיים.
עיצוב מקסים ולא מתיימר בו זמנית. לובי, כיסאות צבעוניים שקופים, ערסלי נדנדה כחולים וורודים, כריות ופופים בפינות ישיבה, תאורה צבעונית, בריכה קטנה שנשקפת מהחלונות, פסל ענק ונע של חתול ים תלוי מהתקרה שיחד עם הביטלס שמושמעים ברקע מייצרים אווירה של מקום שפשוט נעים להיות בו.

לצד כל אלה מסתובבים עובדים ואנשי מקצוע שעדיין מסיימים שיפוצים אחרונים, תליית מנורות בצורת בלונים, סידור של עמדת הקפה, בניית פינת ישיבה נוספת, שיפצור אחרון של הבר ועוד. כולם חמושים באופטימיות של "אחרי הקורונה" ומקווים שהמלון הקטן יצליח.

באמצע כל הבלגן המאורגן הזה אני יושב לי בלובי על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור, כוס קפה ביד ונותן למחשבות לרוץ.


פעם ראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי
אם להתחיל מהסוף אספר שבשנים האחרונות למדתי לתואר שני בחינוך באוני' הפתוחה, והחודש הייתה בחינת הסיום של התואר. לפני כשבועיים קיבלנו את תוצאות הסיום ובפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית והאישית שלי קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה.

אולי כאן המקום להבהיר את המושג "בפעם הראשונה בהיסטוריה שלי" כי מאז שהייתי בכיתה ד' משהו לא הצליח לי בלימודים.

אני זוכר את עצמי מתוסכל פעם אחר פעם ותוהה איך יכול להיות שילדים אחרים מצליחים ואילו אני מסתבך בפעולות פשוטות.

הדבר הזה נמשך לאורך כל שנות בית הספר, ולמען האמת גם כשעברתי לאקדמיה. שוב מצאתי את עצמי מסתבך עם קורסים שנאלצתי לעבור פעמיים, הגשתי אינספור בקשות למועדים חדשים להגשת עבודות ותמיד תמיד סיימתי הרבה אחרי שאפשר והיה צריך לסיים.

והקטע המצחיק הוא שגם אחרי שסיימתי להיבחן בבחינה האחרונה תהיתי אם עברתי בכלל ... קיוויתי שלפחות אקבל 60 ואסיים את התואר, וחיכיתי, ובו זמנית לא חיכיתי לפרסום התוצאות.

ביום שבו פורסמו התוצאות קבוצת הוואטסאפ של הנבחנים געשה ורעשה.
אנשים העלו את תוצאות הבחינה שלהם מאושרים או מתוסכלים ובתוך תוכי הלכה והתגבשה הסערה.

כשנכנסתי לאתר הבחינה כל מה שראיתי היה שעברתי ואני מודה שלמרות גילי המופלג התרגשתי כילד קטן. רק בשלב מאוחר יותר שמתי לב לציון 93. זה יישמע לכם מוזר, אבל מה שאני ראיתי ברגע הראשון היה 39...


המחשבות שאחרי
קשה להסביר את התהליך שעובר עליי בשבועיים האחרונים בכמה מילים, אבל קל להסביר את תחושת ההקלה והחופש מסיום הלימודים.

חבריי מימי הלימודים אמרו לי שהם רוצים לקחת את התואר שלי והציון שקיבלתי ולהראות אותם למורה שהעיף אותי מהמגמה בתיכון וחייך לי בפנים תוך כדי. או אולי למורה למתמטיקה שנתנה לי סטירה בכיתה ו' רק מכיוון שלא הכנתי את שיעורי הבית ואולי למורה ללשון שהסבירה לי שלא ייצא ממני כלום...

אבל האמת שאני הכי רוצה לספר על סיום התואר לוורד, המחנכת שלי מהתיכון שתמיד אמרה לי שאין לה שום צל של ספק שאני אצליח ולא משנה מה הציון שלי בהיסטוריה, ספרות או מתמטיקה.

מישהו מתוסכל ממני
המחשבה הכי משמעותית בהקשר הלימודי, ואך ורק בהקשר הלימודי, היא שתמיד הרגשתי שלא מרוצים ממני. תמיד הרגשתי שאני גורם לתסכול אדיר להורים שלי, למורים שלי, והכי הכי חשוב לי עצמי. למעשה, בכל ימי בית הספר, ובאופן מגוחך גם בימים ובשנים הארוכות שבהן ממש נלחמתי על תואר אחד שלא סיימתי ושניים אחרים שכן, תמיד הייתה לי תחושה של קושי.

הרגשתי שאני צריך להתאמץ ולהתמודד עם כישלונות שמחייבים אותי שוב ושוב לשנס מותניים, לאגור כוחות ולהמשיך לחתור לעבר קו הסיום.

להתבונן במראה ולחייך
וכאן בלובי של מלון חדש, על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור וכוס קפה אני יודע שהתובנה המרכזית שלי לא קשורה בכלל ללימודים, היא קשורה לדרך בה אנחנו תופסים ושופטים את עצמנו ואת האנשים הסובבים אותנו.

אלה יכולים להיות מנהלים שדואגים להעצים עובדים למרות שלא תמיד הם מגיעים ליעדים או לביצועים הרצויים.

אלה יכולים להיות הורים שיודעים איך להתעלות מעבר לכישלונות ולטעויות ולהעביר תחושת מסוגלות לילד.

ואלה יכולים להיות מורים שיודעים לראות הרחק מעבר לאופק ולדעת שהאדם שמולם יכול להקים יחד עם שותפים ואנשים יקרים מפעל חיים כמו פסיפס, גם כשלא היה לו עדיין תואר ראשון...


ולסיום, שעה שאני עטוף באווירה רגועה וצבעונית, אזכיר את אחד המשפטים האהובים עליי, של הסופרת מאיה אנג'לו:
"אנשים ישכחו מה שאמרת, ישכחו מה שעשית, אבל לעולם לא ישכחו מה גרמת להם להרגיש".


ואתם? איך אתם מתנתקים מביקורת וכישלון וממשיכים להאמין ביכולות ובכישרונות שלכם? אשמח מאוד לשמוע.
... קראו עודפחות

כאן ועכשיו
השעה 11 בבוקר, אני באילת במלון קטן ופשוט שנפתח ממש לפני יומיים.
עיצוב מקסים ולא מתיימר בו זמנית. לובי, כיסאות צבעוניים שקופים, ערסלי נדנדה כחולים וורודים, כריות ופופים בפינות ישיבה, תאורה צבעונית, בריכה קטנה שנשקפת מהחלונות, פסל ענק ונע של חתול ים תלוי מהתקרה שיחד עם הביטלס שמושמעים ברקע מייצרים אווירה של מקום שפשוט נעים להיות בו.  לצד כל אלה מסתובבים עובדים ואנשי מקצוע שעדיין מסיימים שיפוצים אחרונים, תליית מנורות בצורת בלונים, סידור של עמדת הקפה, בניית פינת ישיבה נוספת, שיפצור אחרון של הבר ועוד. כולם חמושים באופטימיות של אחרי הקורונה ומקווים שהמלון הקטן יצליח.  באמצע כל הבלגן המאורגן הזה אני יושב לי בלובי על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור, כוס קפה ביד ונותן למחשבות לרוץ.  פעם ראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי
אם להתחיל מהסוף אספר שבשנים האחרונות למדתי לתואר שני בחינוך באוני הפתוחה, והחודש הייתה בחינת הסיום של התואר. לפני כשבועיים קיבלנו את תוצאות הסיום ובפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית והאישית שלי קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה.  אולי כאן המקום להבהיר את המושג בפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כי מאז שהייתי בכיתה ד משהו לא הצליח לי בלימודים.  אני זוכר את עצמי מתוסכל פעם אחר פעם ותוהה איך יכול להיות שילדים אחרים מצליחים ואילו אני מסתבך בפעולות פשוטות.  הדבר הזה נמשך לאורך כל שנות בית הספר, ולמען האמת גם כשעברתי לאקדמיה. שוב מצאתי את עצמי מסתבך עם קורסים שנאלצתי לעבור פעמיים, הגשתי אינספור בקשות למועדים חדשים להגשת עבודות ותמיד תמיד סיימתי הרבה אחרי שאפשר והיה צריך לסיים.  והקטע המצחיק הוא שגם אחרי שסיימתי להיבחן בבחינה האחרונה תהיתי אם עברתי בכלל ... קיוויתי שלפחות אקבל 60 ואסיים את התואר, וחיכיתי, ובו זמנית לא חיכיתי לפרסום התוצאות.  ביום שבו פורסמו התוצאות קבוצת הוואטסאפ של הנבחנים געשה ורעשה.
אנשים העלו את תוצאות הבחינה שלהם מאושרים או מתוסכלים ובתוך תוכי הלכה והתגבשה הסערה.  כשנכנסתי לאתר הבחינה כל מה שראיתי היה שעברתי ואני מודה שלמרות גילי המופלג התרגשתי כילד קטן. רק בשלב מאוחר יותר שמתי לב לציון 93. זה יישמע לכם מוזר, אבל מה שאני ראיתי ברגע הראשון היה 39...  המחשבות שאחרי
קשה להסביר את התהליך שעובר עליי בשבועיים האחרונים בכמה מילים, אבל קל להסביר את תחושת ההקלה והחופש מסיום הלימודים.  חבריי מימי הלימודים אמרו לי שהם רוצים לקחת את התואר שלי והציון שקיבלתי ולהראות אותם למורה שהעיף אותי מהמגמה בתיכון וחייך לי בפנים תוך כדי. או אולי למורה למתמטיקה שנתנה לי סטירה בכיתה ו רק מכיוון שלא הכנתי את שיעורי הבית ואולי למורה ללשון שהסבירה לי שלא ייצא ממני כלום...  אבל האמת שאני הכי רוצה לספר על סיום התואר לוורד, המחנכת שלי מהתיכון שתמיד אמרה לי שאין לה שום צל של ספק שאני אצליח ולא משנה מה הציון שלי בהיסטוריה, ספרות או מתמטיקה.  מישהו מתוסכל ממני
המחשבה הכי משמעותית בהקשר הלימודי, ואך ורק בהקשר הלימודי, היא שתמיד הרגשתי שלא מרוצים ממני. תמיד הרגשתי שאני גורם לתסכול אדיר להורים שלי, למורים שלי, והכי הכי חשוב לי עצמי. למעשה, בכל ימי בית הספר, ובאופן מגוחך גם בימים ובשנים הארוכות שבהן ממש נלחמתי על תואר אחד שלא סיימתי ושניים אחרים שכן, תמיד הייתה לי תחושה של קושי.  הרגשתי שאני צריך להתאמץ ולהתמודד עם כישלונות שמחייבים אותי שוב ושוב לשנס מותניים, לאגור כוחות ולהמשיך לחתור לעבר קו הסיום.  להתבונן במראה ולחייך
וכאן בלובי של מלון חדש, על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור וכוס קפה אני יודע שהתובנה המרכזית שלי לא קשורה בכלל ללימודים, היא קשורה לדרך בה אנחנו תופסים ושופטים את עצמנו ואת האנשים הסובבים אותנו.  אלה יכולים להיות מנהלים שדואגים להעצים עובדים למרות שלא תמיד הם מגיעים ליעדים או לביצועים הרצויים.  אלה יכולים להיות הורים שיודעים איך להתעלות מעבר לכישלונות ולטעויות ולהעביר תחושת מסוגלות לילד.  ואלה יכולים להיות מורים שיודעים לראות הרחק מעבר לאופק ולדעת שהאדם שמולם יכול להקים יחד עם שותפים ואנשים יקרים מפעל חיים כמו פסיפס, גם כשלא היה לו עדיין תואר ראשון... 
ולסיום, שעה שאני עטוף באווירה רגועה וצבעונית, אזכיר את אחד המשפטים האהובים עליי, של הסופרת מאיה אנגלו:
אנשים ישכחו מה שאמרת, ישכחו מה שעשית, אבל לעולם לא ישכחו מה גרמת להם להרגיש. 
ואתם? איך אתם מתנתקים מביקורת וכישלון וממשיכים להאמין ביכולות ובכישרונות שלכם? אשמח מאוד לשמוע.

הגב בפייסבוק

שאפו עלייך ותגיד אתה באמת חושב שהבית ספר (אם אפשר לקרוא ככה ) שלמדנו בו באמת היה בית ספר ?

💯👏👏👏מרגש!!! אין מילים... 🏅התחלה מצויינת לספר

תאר לך שהיית תלמיד מוצלח🤔 לא היתה פסיפס... לא היית חווה מורים כאלו "רגישים"... לא היה לך על מה לכתוב... לא היה לך על מה להרהר באילת...

פשוט מרגש

אני חושב שאתה צריך לערער. מגיע לך 100.

החשוב שהאמנת בעצמך והצלחת, ובהצלחה בהמשך הלאה 🙏🙏💯💯💯

View more comments

חשיבה יצירתית מאפשרת לנו לראות את העולם, את מקום העבודה, את הצוות ואת עצמנו מנקודת מבט שונה. בעזרתה אנחנו יכולים להסתכל על אתגרים מהסוף להתחלה (או בדילוגים) ולקבל פתרונות מקוריים ושונים למגוון בעיות ומשימות. יצירתיות פותחת ערוצי תקשורת חדשים, מעודדת חיבורים, מרעננת קשרים קיימים ומחזקת את יחסי העבודה בין עובדים, עמיתים, מנהלים ובכלל.

חשיבה יצירתית עוזרת לנו לבחון את ההרגלים, הדפוסים, הקיבעונות וכל הפעולות שאנו עושים היום בצורה אוטומטית, ומציעה דרכים אחרות ומקוריות לבצע אותן.

אבל איך מיישמים חשיבה יצירתית בעבודה?
בדיוק על זה אנחנו מדברים בוובינר שלנו ב 27/05 בשעה 20:30.

אנחנו מזמינים אותך להצטרף לוובינר, לחייך וללמוד איך להשתמש בחשיבה יצירתית לחיבור הצוות ולהתמודדות עם אתגרים.

להרשמה לוובינר יש ללחוץ כאן:

www.psifas.co.il/%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a5-...
... קראו עודפחות

הגב בפייסבוק

The A Team איזה צוות

12/05/21
פסיפס הרצאות- למידה ומוטיבציה

לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעוןמאי 27, 8:30pmwww.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%a6%d7%99...לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעון
וובינר חינם (זום) – שימוש בחשיבה יצירתית לחיבור הצוות ולהתמודדות עם אתגרים

מפגש חוויתי ומהנה לחיבור וגיבוש הצוות, לשיפור ממשקי העבודה ולהתמודדות עם אתגרים.
... קראו עודפחות

לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעון

עד גיל 30 לא קראתי ספרים

כשהייתי ילד לא קראתי ספרים. ככה פשוט.
אמי שנלחמה בי בכל כוחה ובהתמדה מרשימה למדיי הייתה משגרת אותי לספרייה אחת לשבוע. ואני, כיאה לילד טוב פתח תקוה, הייתי מגיע אל הספרייה העירונית, מחזיר ספר שלא קראתי, מספר לספרנית שהספר היה "ממש מעניין", ולוקח לפי המלצתה "ספר מצוין" שגם אותו... לא אקרא.

לפעמים הייתי ממש משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, שמחר, או גג מחרתיים אקרא את הספר. אבל זה מעולם לא קרה. איכשהו הכדורגל, הטניס, הפעילות בתנועת הנוער ובמועצת התלמידים, מפגש עם חברים ועוד אינסוף רעיונות יצירתיים ופעילויות תמיד ניצחו והספרים עשו את דרכם חזרה לספריה עם תקווה למפגש עם ילד שכן ירצה לקרוא אותם.

כל זה היה עד שבערב בהיר, כשהייתי בן 30 פלוס מינוס, הבית היה ריק, סיימתי לאכול, בטלוויזיה היה איזה ליהוג חסר משמעות, הסמארטפון עוד לא הומצא, האינטרנט היה סביר מינוס, ואני מצאתי את עצמי ברגע טהור של שעמום ניגש למדף הספרים ומתחיל לקרוא. לשמחתי מאז לא הפסקתי וכיום אני אפילו נחשב לגאוות הספרייה המקומית...

המלצה קטנה: אם כבר מדברים על ספרים, אז אני ממליץ בחום על "טירת הזכוכית" מאת ג'אנט וולס, ו-"מים לפילים" מאת שרה גרואן. ספרים מדהימים שחושפים עולם, תרבות ושפה עוצמתית ושונה.


עד גיל 50 לא ציירתי

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לדעת לנגן, לצייר, לפסל ובאופן כללי ליצור באופן חופשי ונטול עכבות והתבוננות חיצונית. אבל בכל פעם שחשבתי על זה הביקורת העצמית ניצחה את הרצונות ואם זה לא הספיק גם ביקורת של מבוגרים שהסבירו לי שאין לי שמיעה מוזיקלית ושאני מצייר כמו ילד קטן, לא ממש תרמו.

לפני שבועיים, באווירה הקסומה של שישי בצהריים, הלכתי לסטודיו קטן של חבר. הסטודיו, נמצא במרחב יצירתי ועל קירותיו תמונות ויצירות של אנשים שונים, ומדפים עמוסי צבעים ומכחולים. התיישבתי ופרסתי את בלוק הציור שלי וגירי הפחם, שרכשתי באותו בוקר, והתחלתי לצייר.

נתתי לעצמי להתמזג עם המוזיקה שברקע ובפעם הראשונה בחיי ציירתי בלי להתבונן על הדף ועל עצמי מהצד, זרמתי עם הצלילים שנישאו באוויר ועם הצבעים שעל הדף והזכרתי לעצמי שוב ושוב שאין נכון ולא נכון, וכל מה שחשוב הוא להמשיך לאמן את "שריר" חוסר השיפוטיות ולתת לעצמי את החופש לפעול עם מינימום מחשבות.

המלצה קטנה: קחו חלום אחד קטן מתוך רשימת דברים שהייתם רוצים לעשות, ותעשו אותו. ככה פשוט.


עד הקורונה פעלנו אחרת

בחיים כמו בחיים אנחנו לא תמיד מודעים לתהליכי ההבשלה שקורים מתחת לפני השטח ולפעמים הכל מתנקז לרגע אחד בודד, שבו אנחנו פשוט מתחילים לעשות משהו שחשבנו עליו במשך שנים והיה חבוי שם עמוק בפנים.

תהליכי ההבשלה הללו, זקוקים פעמים רבות לנקודת ההזנקה, לאותו רגע שבו מאיזו שהיא סיבה אדם מתחיל פתאום לקרוא, לצייר, לשיר, לרכוב על אופניים, לבשל, לרקוד, לטייל או כל דבר אחר.

איכשהו, תקופת הקורונה, על שלל חסרונותיה, הייתה לעיתים נקודת הזנקה שכזו למאוויים וחלומות. בעיניי, דווקא עכשיו, כשנדמה שבמובנים רבים השגרה חוזרת, אנחנו חייבים לשמר ולהעצים את נקודות ההזנקה הללו ולא לחזור באופן אוטומטי אל המוכר והידוע שהיה לפני.

המלצה קטנה: דווקא עכשיו לעשות את הצעד הראשון.
"אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן", לאו דזה.

ואתם?
מה הצעד הראשון שלכם ושלכן? עם מה אתם ואתן מחכים ומחכות לנקודת ההזנקה?
מאוד נשמח לשמוע 🙂
... קראו עודפחות

עד גיל 30 לא קראתי ספרים  כשהייתי ילד לא קראתי ספרים. ככה פשוט.
אמי שנלחמה בי בכל כוחה ובהתמדה מרשימה למדיי הייתה משגרת אותי לספרייה אחת לשבוע. ואני, כיאה לילד טוב פתח תקוה, הייתי מגיע אל הספרייה העירונית, מחזיר ספר שלא קראתי, מספר לספרנית שהספר היה ממש מעניין, ולוקח לפי המלצתה ספר מצוין שגם אותו... לא אקרא.  לפעמים הייתי ממש משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, שמחר, או גג מחרתיים אקרא את הספר. אבל זה מעולם לא קרה. איכשהו הכדורגל, הטניס, הפעילות בתנועת הנוער ובמועצת התלמידים, מפגש עם חברים ועוד אינסוף רעיונות יצירתיים ופעילויות תמיד ניצחו והספרים עשו את דרכם חזרה לספריה עם תקווה למפגש עם ילד שכן ירצה לקרוא אותם.  כל זה היה עד שבערב בהיר, כשהייתי בן 30 פלוס מינוס, הבית היה ריק, סיימתי לאכול, בטלוויזיה היה איזה ליהוג חסר משמעות, הסמארטפון עוד לא הומצא, האינטרנט היה סביר מינוס, ואני מצאתי את עצמי ברגע טהור של שעמום ניגש למדף הספרים ומתחיל לקרוא. לשמחתי מאז לא הפסקתי וכיום אני אפילו נחשב לגאוות הספרייה המקומית...  המלצה קטנה: אם כבר מדברים על ספרים, אז אני ממליץ בחום על טירת הזכוכית מאת גאנט וולס, ו-מים לפילים מאת שרה גרואן. ספרים מדהימים שחושפים עולם, תרבות ושפה עוצמתית ושונה.  עד גיל 50 לא ציירתי  מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לדעת לנגן, לצייר, לפסל ובאופן כללי ליצור באופן חופשי ונטול עכבות והתבוננות חיצונית. אבל בכל פעם שחשבתי על זה הביקורת העצמית ניצחה את הרצונות ואם זה לא הספיק גם ביקורת של מבוגרים שהסבירו לי שאין לי שמיעה מוזיקלית ושאני מצייר כמו ילד קטן, לא ממש תרמו.  לפני שבועיים, באווירה הקסומה של שישי בצהריים, הלכתי לסטודיו קטן של חבר. הסטודיו, נמצא במרחב יצירתי ועל קירותיו תמונות ויצירות של אנשים שונים, ומדפים עמוסי צבעים ומכחולים. התיישבתי ופרסתי את בלוק הציור שלי וגירי הפחם, שרכשתי באותו בוקר, והתחלתי לצייר.  נתתי לעצמי להתמזג עם המוזיקה שברקע ובפעם הראשונה בחיי ציירתי בלי להתבונן על הדף ועל עצמי מהצד, זרמתי עם הצלילים שנישאו באוויר ועם הצבעים שעל הדף והזכרתי לעצמי שוב ושוב שאין נכון ולא נכון, וכל מה שחשוב הוא להמשיך לאמן את שריר חוסר השיפוטיות ולתת לעצמי את החופש לפעול עם מינימום מחשבות.  המלצה קטנה: קחו חלום אחד קטן מתוך רשימת דברים שהייתם רוצים לעשות, ותעשו אותו. ככה פשוט.  עד הקורונה פעלנו אחרת  בחיים כמו בחיים אנחנו לא תמיד מודעים לתהליכי ההבשלה שקורים מתחת לפני השטח ולפעמים הכל מתנקז לרגע אחד בודד, שבו אנחנו פשוט מתחילים לעשות משהו שחשבנו עליו במשך שנים והיה חבוי שם עמוק בפנים.  תהליכי ההבשלה הללו, זקוקים פעמים רבות לנקודת ההזנקה, לאותו רגע שבו מאיזו שהיא סיבה אדם מתחיל פתאום לקרוא, לצייר, לשיר, לרכוב על אופניים, לבשל, לרקוד, לטייל או כל דבר אחר.  איכשהו, תקופת הקורונה, על שלל חסרונותיה, הייתה לעיתים נקודת הזנקה שכזו למאוויים וחלומות. בעיניי, דווקא עכשיו, כשנדמה שבמובנים רבים השגרה חוזרת, אנחנו חייבים לשמר ולהעצים את נקודות ההזנקה הללו ולא לחזור באופן אוטומטי אל המוכר והידוע שהיה לפני.  המלצה קטנה: דווקא עכשיו לעשות את הצעד הראשון.
אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן, לאו דזה.  ואתם?
מה הצעד הראשון שלכם ושלכן? עם מה אתם ואתן מחכים ומחכות לנקודת ההזנקה?
מאוד נשמח לשמוע :-)

הגב בפייסבוק

טירת הזכוכית,ספר מדהים! מים לפילים אקנה!ואקרא!

הובי תחביב אחד חביב ממלא מעשיר את הנשמה המלצה טובה

אני עושה אמנויות...מזה כ16 שנה : ויותר ונותנת: בנתינת אהבה: