Comments Box SVG iconsUsed for the like, share, comment, and reaction icons

לפני כשבוע העברתי הרצאה (בזום כמובן) לקבוצה של מתנדבות ומתנדבי ער"ן. במהלך ההרצאה סיפרתי על מקרה לא פשוט בו נתקלתי במהלך התנדבותי, ופתאום אני רואה לנגד עיניי את פני כל המשתתפים מתכרכמות ונעצבות.

שתי דקות אחר כך אני מקליל קצת את האווירה ומספר על משהו אחר ופתאום "מפת הפנים" שמולי משתנה, חיוכים מתחילים לצוץ ונדמה שכולם חזרו לנשום באופן סדיר.

לקח לי שניה להבין מה אני רואה לנגד עיניי ולמה זה מרגיש לי שונה מכל ההרצאות הלא מקוונות שהעברתי בעבר, הרי כבר העברתי את ההרצאה הזו בצורה כזו או אחרת פעמים רבות בשנים האחרונות, ובכל זאת, העובדה שבמבט אחד יכולתי לראות את כל הפנים של כולם ולראות תמונה כללית שמשקפת את התחושה הפנימית, הייתה עוצמתית ומרגשת.

אין תחליף למפגש הבינאישי - נכון. חד משמעית, חד וחלק, נקודה וכו'. נכון לנקודת הזמן הזו בהיסטוריה, לפחות בסיטואציות מסוימות, ברור לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין תחליף למפגש האנושי והפיזי. אין תחליף למבט בעיניים, לשפת הגוף, למגע ולאינטראקציה הבין אישית על שלל גווניה וקולותיה.

אבל למציאות חוקים משלה... זה נכון שעדיף להיפגש, אבל אי אפשר, או קשה. אבל במציאות הנוכחית מגבלות הקורונה גורמות לביטול או להפחתה של אינטראקציות חברתיות.
אז למרות שעדיף להיפגש ובגלל שאי אפשר, אנחנו משתמשים בפתרונות טכנולוגיים שמאפשרים לנו בכל זאת לשמור על קשר, להמשיך לעבוד, ללמוד וללמד גם אם באופן חלקי ביותר.

ומכאן אנחנו מגיעים לסקלה שבה אנחנו יכולים למקם את עצמנו בצד של "אני שונא זום" או בצד של "זום הוא פתרון מדהים" וכמובן שבכל מקום אחר בטווח של נקודות הללו.

"אני שונא זום"
בקצה הזה של הסקלה נמצא את התסכול שלנו וגם קצת כעס על המציאות ואת ההבנה שהזום מנטרל את המפגש הבינאישי, שהוא מרוחק, שהוא לא מאפשר קשר אמיתי ועוד.

"זום הוא פתרון מדהים"
מהצד השני נמצא את ההבנה שהטכנולוגיה יכולה לסייע לנו לחסוך זמן, לשפר את יכולות ניהול הכיתה, לנצל באופן יעיל את משאבי הזמן, להעשיר את ההוראה באמצעים טכנולוגים שמעלים את המוטיבציה של התלמידים ולסייע ללמידה ועוד.

"יש בו גם קטע טוב בזום הזה"...
אומנם דיברנו על צדדי הסקלה, אבל לכל סרגל יש גם אמצע.

זה קצת מזכיר לי את הילד שאנחנו גוררים איתנו לטיול משפחתי ושאנחנו מבקשים ממנו לרגע להרים את הראש מהטלפון ולהסתכל קצת על הנוף, הוא ממלמל משהו כמו "נו טוב, בסדר" ומגלה פתאום איזו קשת קטנה בענן.

נראה שלפחות לתקופה הקרובה רובנו מלמדים או נפגשים בזום. אנחנו לא חייבים לאהוב את זה, וחשוב גם שנכיר את המגבלות של המערכת והחסרונות שלה, אבל אולי אפשר לנסות "לעשות מהלימון לימונדה ומהאורגנו סלט מאורגן"... ולנסות להפיק מהטכנולוגיה את המקסימום בהתאם למטרות שלנו.


באופן אישי, מצאתי בזום כמה יתרונות שלא היו לי במפגש הפיזי:

אפשר לראות את פני כל המשתתפים בו זמנית וכבר שמעתי על לא מעט מורים שעובדים עם שני מסכים כך שהם יוכלו לראות את פני המשתתפים לאורך כל המפגשים. נכון שחלק מהתלמידים לא פותחים מצלמות, ובכל זאת, עצם העובדה שאני מייצר לעצמי את האפשרות לצפייה בכל המשתתפים מאפשרת עוד רובד של תקשורת.

התלמידים שעד היום רגילים לראות את גב או צדודית חבריהם לכיתה יכולים גם להיחשף לפנים, להבעות ולתחושות המילוליות והא-מילוליות של חבריהם לכיתה.

כולנו נמצאים בסביבת האינטרנט ולכן יש לנו נגישות מיידית ואינסופית לחומר לימודי על צורותיו השונות, לסרטונים, לאתרים ולאפליקציות שיכולות להוות בסיס או תוספת ללמידה מתוך ספר השיעור. למשל, אפשר ללמוד נושאים מסוימים דרך אתרים שלאו דווקא נועדו ללימוד והוראה. למשל ללמוד גיאוגרפיה דרך אתר של חברת תעופה, ללמוד מתמטיקה דרך אתר של חברה לייצור מנופים, ללמוד היסטוריה דרך אתר חדשות וכמובן ללמוד אנגלית דרך כל אתר באנגלית... וכן הלאה.

ניתן לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות בקלילות בלי הצורך למצוא להם מקום פיזי בכיתה שבו הם לא יפריעו לשאר הקבוצות לעבוד...

ברור שזה לא מושלם ושישנם חסרונות מהותיים על פני המפגש הפיזי, אבל יש גם יתרונות ובכל זאת, הטכנולוגיה הזו מאפשרת לנו לשמור על קשר ועל למידה ברמה כלשהי.

באופן אישי אני חושב שיש בזה גם קצת קסם, אבל זה כבר ללכת רחוק מדי על הסקלה...

ולסיום מצורף ציטוט של הסופר הצרפתי אנדרה ג'יד:
"אדם אינו מגלה יבשות חדשות בלי להסכים שלא לראות תקופה ארוכה את מראה החוף",

במובנים מסוימים העולם הטכנולוגי שט יחד איתנו בלב ים עד שיום אחד נגיע לחוף מבטחים ונעצב אותו מחדש.
... קראו עודפחות

לפני כשבוע העברתי הרצאה (בזום כמובן) לקבוצה של מתנדבות ומתנדבי ערן. במהלך ההרצאה סיפרתי על מקרה לא פשוט בו נתקלתי במהלך התנדבותי, ופתאום אני רואה לנגד עיניי את פני כל המשתתפים מתכרכמות ונעצבות.  שתי דקות אחר כך אני מקליל קצת את האווירה ומספר על משהו אחר ופתאום מפת הפנים שמולי משתנה, חיוכים מתחילים לצוץ ונדמה שכולם חזרו לנשום באופן סדיר.  לקח לי שניה להבין מה אני רואה לנגד עיניי ולמה זה מרגיש לי שונה מכל ההרצאות הלא מקוונות שהעברתי בעבר, הרי כבר העברתי את ההרצאה הזו בצורה כזו או אחרת פעמים רבות בשנים האחרונות, ובכל זאת, העובדה שבמבט אחד יכולתי לראות את כל הפנים של כולם ולראות תמונה כללית שמשקפת את התחושה הפנימית, הייתה עוצמתית ומרגשת.  אין תחליף למפגש הבינאישי - נכון. חד משמעית, חד וחלק, נקודה וכו. נכון לנקודת הזמן הזו בהיסטוריה, לפחות בסיטואציות מסוימות, ברור לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין תחליף למפגש האנושי והפיזי. אין תחליף למבט בעיניים, לשפת הגוף, למגע ולאינטראקציה הבין אישית על שלל גווניה וקולותיה.  אבל למציאות חוקים משלה... זה נכון שעדיף להיפגש, אבל אי אפשר, או קשה. אבל במציאות הנוכחית מגבלות הקורונה גורמות לביטול או להפחתה של אינטראקציות חברתיות.
אז למרות שעדיף להיפגש ובגלל שאי אפשר, אנחנו משתמשים בפתרונות טכנולוגיים שמאפשרים לנו בכל זאת לשמור על קשר, להמשיך לעבוד, ללמוד וללמד גם אם באופן חלקי ביותר.  ומכאן אנחנו מגיעים לסקלה שבה אנחנו יכולים למקם את עצמנו בצד של אני שונא זום או בצד של זום הוא פתרון מדהים וכמובן שבכל מקום אחר בטווח של נקודות הללו.  אני שונא זום
בקצה הזה של הסקלה נמצא את התסכול שלנו וגם קצת כעס על המציאות ואת ההבנה שהזום מנטרל את המפגש הבינאישי, שהוא מרוחק, שהוא לא מאפשר קשר אמיתי ועוד.  זום הוא פתרון מדהים
מהצד השני נמצא את ההבנה שהטכנולוגיה יכולה לסייע לנו לחסוך זמן, לשפר את יכולות ניהול הכיתה, לנצל באופן יעיל את משאבי הזמן, להעשיר את ההוראה באמצעים טכנולוגים שמעלים את המוטיבציה של התלמידים ולסייע ללמידה ועוד.  יש בו גם קטע טוב בזום הזה...
אומנם דיברנו על צדדי הסקלה, אבל לכל סרגל יש גם אמצע.  זה קצת מזכיר לי את הילד שאנחנו גוררים איתנו לטיול משפחתי ושאנחנו מבקשים ממנו לרגע להרים את הראש מהטלפון ולהסתכל קצת על הנוף, הוא ממלמל משהו כמו נו טוב, בסדר ומגלה פתאום איזו קשת קטנה בענן.  נראה שלפחות לתקופה הקרובה רובנו מלמדים או נפגשים בזום. אנחנו לא חייבים לאהוב את זה, וחשוב גם שנכיר את המגבלות של המערכת והחסרונות שלה, אבל אולי אפשר לנסות לעשות מהלימון לימונדה ומהאורגנו סלט מאורגן... ולנסות להפיק מהטכנולוגיה את המקסימום בהתאם למטרות שלנו. 
באופן אישי, מצאתי בזום כמה יתרונות שלא היו לי במפגש הפיזי:  אפשר לראות את פני כל המשתתפים בו זמנית וכבר שמעתי על לא מעט מורים שעובדים עם שני מסכים כך שהם יוכלו לראות את פני המשתתפים לאורך כל המפגשים. נכון שחלק מהתלמידים לא פותחים מצלמות, ובכל זאת, עצם העובדה שאני מייצר לעצמי את האפשרות לצפייה בכל המשתתפים מאפשרת עוד רובד של תקשורת.  התלמידים שעד היום רגילים לראות את גב או צדודית חבריהם לכיתה יכולים גם להיחשף לפנים, להבעות ולתחושות המילוליות והא-מילוליות של חבריהם לכיתה.  כולנו נמצאים בסביבת האינטרנט ולכן יש לנו נגישות מיידית ואינסופית לחומר לימודי על צורותיו השונות, לסרטונים, לאתרים ולאפליקציות שיכולות להוות בסיס או תוספת ללמידה מתוך ספר השיעור. למשל, אפשר ללמוד נושאים מסוימים דרך אתרים שלאו דווקא נועדו ללימוד והוראה. למשל ללמוד גיאוגרפיה דרך אתר של חברת תעופה, ללמוד מתמטיקה דרך אתר של חברה לייצור מנופים, ללמוד היסטוריה דרך אתר חדשות וכמובן ללמוד אנגלית דרך כל אתר באנגלית... וכן הלאה.  ניתן לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות בקלילות בלי הצורך למצוא להם מקום פיזי בכיתה שבו הם לא יפריעו לשאר הקבוצות לעבוד...  ברור שזה לא מושלם ושישנם חסרונות מהותיים על פני המפגש הפיזי, אבל יש גם יתרונות ובכל זאת, הטכנולוגיה הזו מאפשרת לנו לשמור על קשר ועל למידה ברמה כלשהי.  באופן אישי אני חושב שיש בזה גם קצת קסם, אבל זה כבר ללכת רחוק מדי על הסקלה...  ולסיום מצורף ציטוט של הסופר הצרפתי אנדרה גיד:
אדם אינו מגלה יבשות חדשות בלי להסכים שלא לראות תקופה ארוכה את מראה החוף,  במובנים מסוימים העולם הטכנולוגי שט יחד איתנו בלב ים עד שיום אחד נגיע לחוף מבטחים ונעצב אותו מחדש.

כבר עשרים שנה שבכל ערב סוכות משפחתי ואני מגיעים לסוכה של דודה אסתר בירושלים. ואם אתם רוצים לדמיין לרגע את הסוכה אז תתחילו מזה שיש בסוכה הזו בדרך כלל בין שלושים לארבעים אורחים שיושבים פחות או יותר איש על רעהו. הסוכה מקושטת ומוארת בדיוק כפי שהמליצה לנו שלומית... ובתוכה המולת חיוכים, צעקות, שירים וריקודים של ילדים ומבוגרים כאחד.

מדי שנה בערב סוכות אנחנו עולים לירושלים, נכנסים לסוכה ושם לצלילי מחיאות כפיים והרבה "קולולו" לכבוד הגעתנו אנחנו פוגשים את כל הדודים והדודות ששמחת החיים, האופטימיות והמשפחתיות היא נר לרגליהם.

לילדים ולנו זוהי חוויה שנתית חד פעמית שאנחנו לא מוכנים לפספס בשום מקרה. חוויה שמחה, מצחיקה ורועשת עם ניחוחות וכמויות בלתי נתפסות של אוכל ועם המון נוסטלגיה של חוויות שנצברו בעשרות רבות של ביקורים בסוכה הזו.

והשנה לא.
השנה סגר.
המובן מאליו כבר לא.
השנה בערב סוכות בבית של דודה אסתר בת ה-88 אין סוכה.
וגם אין אורחים חוץ מהאח של דודה אסתר, הדוד ציון שחוגג 94 או 95 כי איש אינו יודע מה תאריך הלידה האמיתי שלו.

כשישבנו לארוחת חג בביתנו שלנו הלב נצבט והדמעות חנקו קצת את הגרון.
בואו נעזוב את השאלה מה נכון ומה לא נכון, מה פוליטי ומה בריאותי. המצב הוא שאלפים רבים מציינים השנה את החגים בבדידות נוגעת ללב. ברור לי שדודה אסתר, שקורות חייה שזורים בקורות המדינה ובקורות ירושלים לאורך השנים, ראויה וזקוקה ליותר מ"רק בריאות", היא זקוקה לחברה, לשיחה, לקשר, היא זקוקה לחיבוק ולאהבה.

אין לי את כל התשובות לשאלה איך אנחנו כקרובי משפחה וכחברה יכולים לעזור לאנשים היקרים לנו שנמצאים בקבוצות סיכון. אבל אני מאמין שאנחנו חייבים למצוא את הדרך היצירתית, שתגיע מלמטה או מלמעלה, כדי לא להשאיר אותם לבד בבדידותם.

כדאי להתבונן ימינה ושמאלה, לבדוק מי מהשכנים שלנו נמצא לבד בבית ולחשוב איך באמצעות מחוות קטנות (שהופכות להיות עצומות עבור האחר) נוכל להפיג במקצת את הבדידות שלהם.

ובאותה נשימה, אנחנו צריכים גם לדאוג לעצמנו ולא לשכוח לנשום. כן, לנשום. אותה פעולה מובנת מאליה שלפעמים אנחנו קצת שוכחים לעשות אותה.

אני מתנדב כבר שנים רבות בעמותת ער"ן ולא מזמן סיפר לי מתנדב נוסף על כך שהוא עבר ניתוח להשתלת ראות לפני כמה שנים ושעבורו נשימה היא לא דבר מובן מאליו. כל פעם שהוא נזכר בתקופה שבה היה לו קשה לנשום, הוא מבין כמה המצב שלו היום טוב יותר.

הסיפור שלו הדהד אצלי והבנתי שבתקופה הזו, בה הקורונה תוקפת לנו את הנשימה והנשמה ומצב הרוח של כולנו מושפע ממה שקורה מסביב, כדאי מאוד לתרגל עצירות במהלך היום לטובת נשימה.

אלה יכולות להיות שתי דקות של נשימות עמוקות בכל מקום ובכל סיטואציה: אחרי שיחת טלפון מעצבנת, אחרי קריאת כתבה מדכאת ואפשר גם אחרי דברים טובים כמו פוסט חמוד ומרגש שפגשנו בפייסבוק או בוואצאפ, שיחת טלפון עם אנשים אהובים או בכל מצב אחר.

לשאוף אוויר מלוא הראות שלוש פעמים ברצף, או קצת יותר, ולהמשיך בשגרה. אבל לנשום. לנשום עמוק. לנשום את החיים, לנשום את מה שטוב, לנשום את מה שיש.

לנשום אופטימיות. עם כל השאר נתמודד.

אלברט איינשטיין אמר: "אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה"
אנחנו נמצאים בתקופה שבה צריך להתאמץ כדי לשמוע את המוזיקה אבל היא בטוח נמצאת שם, לפעמים פשוט צריך לחפש אותה מעבר למובן מאליו.

אני מכיר את דודה אסתר ואת האופטימיות שלה וברור שאם רק נקפיד לשמור עליה מרחוק ועל השכנים שלנו מקצת יותר קרוב, ולנשום גם בעצמנו, ננצח את התקופה הזו ביחד.

שתהיה לכולנו שנה טובה וחג שמח!

#נלחמיםבקורונה #חגשמח#קורונה#לאלשכוחלנשום
... קראו עודפחות

כבר עשרים שנה שבכל ערב סוכות משפחתי ואני מגיעים לסוכה של דודה אסתר בירושלים. ואם אתם רוצים לדמיין לרגע את הסוכה אז תתחילו מזה שיש בסוכה הזו בדרך כלל בין שלושים לארבעים אורחים שיושבים פחות או יותר איש על רעהו. הסוכה מקושטת ומוארת בדיוק כפי שהמליצה לנו שלומית... ובתוכה המולת חיוכים, צעקות, שירים וריקודים של ילדים ומבוגרים כאחד.  מדי שנה בערב סוכות אנחנו עולים לירושלים, נכנסים לסוכה ושם לצלילי מחיאות כפיים והרבה קולולו לכבוד הגעתנו אנחנו פוגשים את כל הדודים והדודות ששמחת החיים, האופטימיות והמשפחתיות היא נר לרגליהם.  לילדים ולנו זוהי חוויה שנתית חד פעמית שאנחנו לא מוכנים לפספס בשום מקרה. חוויה שמחה, מצחיקה ורועשת עם ניחוחות וכמויות בלתי נתפסות של אוכל ועם המון נוסטלגיה של חוויות שנצברו בעשרות רבות של ביקורים בסוכה הזו.  והשנה לא.
השנה סגר.
המובן מאליו כבר לא.
השנה בערב סוכות בבית של דודה אסתר בת ה-88 אין סוכה.
וגם אין אורחים חוץ מהאח של דודה אסתר, הדוד ציון שחוגג 94 או 95 כי איש אינו יודע מה תאריך הלידה האמיתי שלו.  כשישבנו לארוחת חג בביתנו שלנו הלב נצבט והדמעות חנקו קצת את הגרון.
בואו נעזוב את השאלה מה נכון ומה לא נכון, מה פוליטי ומה בריאותי. המצב הוא שאלפים רבים מציינים השנה את החגים בבדידות נוגעת ללב. ברור לי שדודה אסתר, שקורות חייה שזורים בקורות המדינה ובקורות ירושלים לאורך השנים, ראויה וזקוקה ליותר מרק בריאות, היא זקוקה לחברה, לשיחה, לקשר, היא זקוקה לחיבוק ולאהבה. 
אין לי את כל התשובות לשאלה איך אנחנו כקרובי משפחה וכחברה יכולים לעזור לאנשים היקרים לנו שנמצאים בקבוצות סיכון. אבל אני מאמין שאנחנו חייבים למצוא את הדרך היצירתית, שתגיע מלמטה או מלמעלה, כדי לא להשאיר אותם לבד בבדידותם.  כדאי להתבונן ימינה ושמאלה, לבדוק מי מהשכנים שלנו נמצא לבד בבית ולחשוב איך באמצעות מחוות קטנות (שהופכות להיות עצומות עבור האחר) נוכל להפיג במקצת את הבדידות שלהם.  ובאותה נשימה, אנחנו צריכים גם לדאוג לעצמנו ולא לשכוח לנשום. כן, לנשום. אותה פעולה מובנת מאליה שלפעמים אנחנו קצת שוכחים לעשות אותה.  אני מתנדב כבר שנים רבות בעמותת ערן ולא מזמן סיפר לי מתנדב נוסף על כך שהוא עבר ניתוח להשתלת ראות לפני כמה שנים ושעבורו נשימה היא לא דבר מובן מאליו. כל פעם שהוא נזכר בתקופה שבה היה לו קשה לנשום, הוא מבין כמה המצב שלו היום טוב יותר.  הסיפור שלו הדהד אצלי והבנתי שבתקופה הזו, בה הקורונה תוקפת לנו את הנשימה והנשמה ומצב הרוח של כולנו מושפע ממה שקורה מסביב, כדאי מאוד לתרגל עצירות במהלך היום לטובת נשימה.  אלה יכולות להיות שתי דקות של נשימות עמוקות בכל מקום ובכל סיטואציה: אחרי שיחת טלפון מעצבנת, אחרי קריאת כתבה מדכאת ואפשר גם אחרי דברים טובים כמו פוסט חמוד ומרגש שפגשנו בפייסבוק או בוואצאפ, שיחת טלפון עם אנשים אהובים או בכל מצב אחר.  לשאוף אוויר מלוא הראות שלוש פעמים ברצף, או קצת יותר, ולהמשיך בשגרה. אבל לנשום. לנשום עמוק. לנשום את החיים, לנשום את מה שטוב, לנשום את מה שיש.  לנשום אופטימיות. עם כל השאר נתמודד.  אלברט איינשטיין אמר: אלה שרוקדים נראים משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה
אנחנו נמצאים בתקופה שבה צריך להתאמץ כדי לשמוע את המוזיקה אבל היא בטוח נמצאת שם, לפעמים פשוט צריך לחפש אותה מעבר למובן מאליו.  אני מכיר את דודה אסתר ואת האופטימיות שלה וברור שאם רק נקפיד לשמור עליה מרחוק ועל השכנים שלנו מקצת יותר קרוב, ולנשום גם בעצמנו, ננצח את התקופה הזו ביחד.  שתהיה לכולנו שנה טובה וחג שמח!  #נלחמיםבקורונה #חגשמח#קורונה#לאלשכוחלנשום

כיף לסיים תהליך פיתוח מקצועי עם כזה מכתב תודה 🙂

תודה רבה למורים שהשתתפו, למנהל בית הספר - ד"ר עבד אלכרים אגבאריה וכמובן למנחה שלנו הייה מחמוד אבו עסבה.
... קראו עודפחות

כיף לסיים תהליך פיתוח מקצועי עם כזה מכתב תודה :-)  תודה רבה למורים שהשתתפו, למנהל בית הספר - דר עבד אלכרים אגבאריה וכמובן למנחה שלנו הייה מחמוד אבו עסבה.

השבוע נסעתי עם בתי באוטו ובמהלך הנסיעה אספנו טרמפיסטית צעירה שעמדה בצד הדרך. עם כניסתה המכונית שלנו הפכה לקפסולה קטנה עם דינמיקה מעניינת ומיוחדת שנמשכה 15 דקות בדיוק.

מיד כשהטרמפיסטית נכנסה לאוטו היא הרגישה בבית ותוך כמה שניות היא כבר פצחה בשיחה עם בתי הקטנה, ביקשה להגביר את עוצמת המזגן, התקשרה לחברתה כדי לקבוע את נקודת האיסוף אחרי שהיא תרד מהטרמפ, ביקשה להגביר את הרדיו ואז שטחה את כל משנתה ותובנותיה בכל הנוגע להשפעת הקורונה על העולם ועל חייה.

כל העת הזו אני, ממרום גילי, התבוננתי בדרך התנהלותה ובראשי רצו מיליון תובנות על הצעירים של היום ועל הדרך שבה הם מרגישים ומתנהלים בעולם, ושאולי בעצם אני לא צריך למהר להכליל כי ייתכן והטרמפיסטית הזו לא באמת מייצגת את הדור כולו ועוד שלל מחשבות שיכולתי לחשוב בתוך הקפסולה הקטנה והממונעת שלנו.

מסתבר שכאשר אני בקפסולה קטנה שכזו המחשבות שלי יכולות להתרוצץ בחופשיות ובקלות רבה יותר מאשר מול כיתה של כמה עשרות תלמידים או מורים...

*קורונה ההזדמנות הגדולה של מערכת החינוך*

בתוך כל הקורונה הזו ש"ערבבה" לנו את החיים, ששינתה את הדרך בה אנחנו מדברים, מתנהלים, מבלים, עובדים ועוד שינויים ואתגרים - יש גם כמה וכמה יתרונות ואחד מהם הוא שאנחנו אמורים ללמד וללמוד בקבוצות קטנות.

בדיוק כמו קפסולת המכונית שלי , כך גם הוראה ב"קפסולות" יכולה לאפשר למורים להכיר טוב יותר את התלמידים ולהקדיש להם יותר זמן במהלך השיעור ומסביב לו. הקפסולות יכולות לאפשר לתלמידים לבוא לידי ביטוי, לשאול שאלות, לבקש הסבר נוסף ואף לשתף במחשבות וקשיים אישיים, חברתיים ומשפחתיים.

אפילו בחלומות הוורודים ביותר לא חלמנו על כיתות של 15-18 תלמידים... אז אפשר לנצל את זה כל עוד זה יימשך.

*מודל תשפ"א של פסיפס*

תלמידים רבים ילמדו השנה לסירוגין בבית הספר וישלימו את הלמידה באמצעים השונים מביתם. בבית הספר רוכשים ידע והשכלה, אך בד בבד גם קישורים חברתיים להתמודדות עם אינטראקציות חברתיות, פיתוח מסוגלות ותחושת הצלחה, מיומנויות ניהול משא ומתן, תפקוד תחת כללים וסמכות, פיתוח הקול האישי, התמודדות עם כישלונות והתנסות חוזרת, איתור כישורים וכישרונות ועוד.

השנה אנחנו ממליצים לעבוד, בימי הלמידה בבית הספר, לפי המודל שלנו - מודל תשפ"א:

ת: תרגול מיומנויות רלוונטיות - התנסות חווייתית ותרגול מיומנויות הרלוונטיות לעולם העתיד.

ש: שיח רגשי - מקום פתוח ומוגן לדבר על רגשות, בעקבות הקורונה ובכלל, בצורה פתוחה ומאפשרת.

פ: פיתוח לומד עצמי - לתת ללומדים את הכלים להפוך ללומדים עצמאיים בלמידה עצמאית בבית וגם בכיתה.

א: אינטראקציות חברתיות - להשקיע זמן ולפתח את האינטראקציות החברתיות שמסייעות להכין את התלמידים לחיים הבוגרים.


*מחליפים את המילים - ריחוק חברתי*

בסוף חודש אוגוסט השתתפתי בכמה אסיפות הורים, "זומיות" כמובן, ובכולן השתמשו במילים: "כללי הריחוק החברתי". אולי הגיע הזמן להחליף את המילים הללו במשהו קצת יותר מדויק. אנחנו לא באמת מבקשים מעצמנו או מהתלמידים שלנו להיות רחוקים. אנחנו זקוקים לחברה, זקוקים לאנשים, זקוקים ל"ביחד", לתרבות, לספורט, לתחביבים, למפגש עם חברים. מתוך ההבנה שלמילים יש כוח, אולי נכון לנסות ולמצוא ניסוח שאינו סותר את השמירה על הכללים אך בו זמנית מזכיר לנו שאנחנו דווקא זקוקים זה לזה.


אתם מוזמנים להציץ כאן: youtu.be/i74psmLcIU4 לקטע שמדבר בדיוק על המודל מתוך הוובינר שערכנו לא מזמן בשם "הקורונה כמקפצה". ניתן להירשם פה: www.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%94%d7%a7%d7%95...
כדי לצפות בהקלטת הוובינר המלאה.


*שנה טובה*

ולסיום, ציטוט שאני מאוד מאוד אוהב של אסטריד לינדגרן סופרת ומחברת הספר בילבי: "מעולם לא ניסיתי לעשות את זה בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח".

אז כן, אף אחד מאיתנו לא התנסה עד הקורונה בנגיף שמשפיע על כל אדם בעולם כולו... אבל יש לי תחושה שעם קצת כוונה טובה, והמון נכונות לשנות ולהסתגל כשצריך, ללא ספק נצליח.

שתהיה שנה של בריאות, יצירתיות וחיוך, אפילו אם הוא מתחת למסכה...
... קראו עודפחות

השבוע נסעתי עם בתי באוטו ובמהלך הנסיעה אספנו טרמפיסטית צעירה שעמדה בצד הדרך. עם כניסתה המכונית שלנו הפכה לקפסולה קטנה עם דינמיקה מעניינת ומיוחדת שנמשכה 15 דקות בדיוק.  מיד כשהטרמפיסטית נכנסה לאוטו היא הרגישה בבית ותוך כמה שניות היא כבר פצחה בשיחה עם בתי הקטנה, ביקשה להגביר את עוצמת המזגן, התקשרה לחברתה כדי לקבוע את נקודת האיסוף אחרי שהיא תרד מהטרמפ, ביקשה להגביר את הרדיו ואז שטחה את כל משנתה ותובנותיה בכל הנוגע להשפעת הקורונה על העולם ועל חייה.  כל העת הזו אני, ממרום גילי, התבוננתי בדרך התנהלותה ובראשי רצו מיליון תובנות על הצעירים של היום ועל הדרך שבה הם מרגישים ומתנהלים בעולם, ושאולי בעצם אני לא צריך למהר להכליל כי ייתכן והטרמפיסטית הזו לא באמת מייצגת את הדור כולו ועוד שלל מחשבות שיכולתי לחשוב בתוך הקפסולה הקטנה והממונעת שלנו.  מסתבר שכאשר אני בקפסולה קטנה שכזו המחשבות שלי יכולות להתרוצץ בחופשיות ובקלות רבה יותר מאשר מול כיתה של כמה עשרות תלמידים או מורים...  *קורונה ההזדמנות הגדולה של מערכת החינוך*  בתוך כל הקורונה הזו שערבבה לנו את החיים, ששינתה את הדרך בה אנחנו מדברים, מתנהלים, מבלים, עובדים ועוד שינויים ואתגרים - יש גם כמה וכמה יתרונות ואחד מהם הוא שאנחנו אמורים ללמד וללמוד בקבוצות קטנות.  בדיוק כמו קפסולת המכונית שלי , כך גם הוראה בקפסולות יכולה לאפשר למורים להכיר טוב יותר את התלמידים ולהקדיש להם יותר זמן במהלך השיעור ומסביב לו. הקפסולות יכולות לאפשר לתלמידים לבוא לידי ביטוי, לשאול שאלות, לבקש הסבר נוסף ואף לשתף במחשבות וקשיים אישיים, חברתיים ומשפחתיים.  אפילו בחלומות הוורודים ביותר לא חלמנו על כיתות של 15-18 תלמידים... אז אפשר לנצל את זה כל עוד זה יימשך.  *מודל תשפא של פסיפס*  תלמידים רבים ילמדו השנה לסירוגין בבית הספר וישלימו את הלמידה באמצעים השונים מביתם. בבית הספר רוכשים ידע והשכלה, אך בד בבד גם קישורים חברתיים להתמודדות עם אינטראקציות חברתיות, פיתוח מסוגלות ותחושת הצלחה, מיומנויות ניהול משא ומתן, תפקוד תחת כללים וסמכות, פיתוח הקול האישי, התמודדות עם כישלונות והתנסות חוזרת, איתור כישורים וכישרונות ועוד.  השנה אנחנו ממליצים לעבוד, בימי הלמידה בבית הספר, לפי המודל שלנו - מודל תשפא:  ת: תרגול מיומנויות רלוונטיות - התנסות חווייתית ותרגול מיומנויות הרלוונטיות לעולם העתיד.  ש: שיח רגשי - מקום פתוח ומוגן לדבר על רגשות, בעקבות הקורונה ובכלל, בצורה פתוחה ומאפשרת.  פ: פיתוח לומד עצמי - לתת ללומדים את הכלים להפוך ללומדים עצמאיים בלמידה עצמאית בבית וגם בכיתה.  א: אינטראקציות חברתיות - להשקיע זמן ולפתח את האינטראקציות החברתיות שמסייעות להכין את התלמידים לחיים הבוגרים. 
*מחליפים את המילים - ריחוק חברתי*  בסוף חודש אוגוסט השתתפתי בכמה אסיפות הורים, זומיות כמובן, ובכולן השתמשו במילים: כללי הריחוק החברתי. אולי הגיע הזמן להחליף את המילים הללו במשהו קצת יותר מדויק. אנחנו לא באמת מבקשים מעצמנו או מהתלמידים שלנו להיות רחוקים. אנחנו זקוקים לחברה, זקוקים לאנשים, זקוקים לביחד, לתרבות, לספורט, לתחביבים, למפגש עם חברים. מתוך ההבנה שלמילים יש כוח, אולי נכון לנסות ולמצוא ניסוח שאינו סותר את השמירה על הכללים אך בו זמנית מזכיר לנו שאנחנו דווקא זקוקים זה לזה.  אתם מוזמנים להציץ כאן: https://youtu.be/i74psmLcIU4 לקטע שמדבר בדיוק על המודל מתוך הוובינר שערכנו לא מזמן בשם הקורונה כמקפצה. ניתן להירשם פה: https://www.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9b%d7%9e%d7%a7%d7%a4%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%93/
כדי לצפות בהקלטת הוובינר המלאה. 
*שנה טובה*  ולסיום, ציטוט שאני מאוד מאוד אוהב של אסטריד לינדגרן סופרת ומחברת הספר בילבי: מעולם לא ניסיתי לעשות את זה בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח.  אז כן, אף אחד מאיתנו לא התנסה עד הקורונה בנגיף שמשפיע על כל אדם בעולם כולו... אבל יש לי תחושה שעם קצת כוונה טובה, והמון נכונות לשנות ולהסתגל כשצריך, ללא ספק נצליח.  שתהיה שנה של בריאות, יצירתיות וחיוך, אפילו אם הוא מתחת למסכה...

הגב בפייסבוק

נפלא

שלום🌹 מבוארך להיום או ל מחר😍

הצעירים של היום חוצפנים יודעים הכול וחסרי כבוד בסביב שלהם זה מגיעה מהבית והרחוב אפשר להשיג הכול בחוצפה

הייתי שמח מאוד שיתפתח סעיף "פ" פיתוח לומד עצמי. בכל שנותיי בבי"ס מעולם לא לימדו אותי ללמוד עצמאית אלא תמיד כמו תוכי: לשנן ולהקיא במבחן. איך יתבצע פיתוח הלימדה העצמית ?

חוצפה

View more comments

עודכן בתאריך 12/08/20

פסיפס הרצאות- למידה ומוטיבציה

הקורונה כמקפצה לעתיד - חלון ההזדמנויות לשינוי מערכת החינוך - וובינר חינםאוג 26, 11:00amwww.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%94%d7%a7%d7%95...הקורונה כמקפצה לעתיד - וובינר חינם בנושא חלון ההזדמנויות לשינוי מערכת החינוך.

בוובינר נסתכל קצת אחרת על החינוך וההוראה בצל הקורונה ונזהה ההזדמנות לשינוי תפיסות בית ספריות וחינוכיות.

הוובינר יתקיים ב 26/08/220 בשעה 11:00
אתם מזמנים להצטרף לוובינר בקלות וללא עלות – ישירות מיום ההערכות שלכם בבית הספר או מכל מקום אחר.
כל מה שצריך זה למלא את פרטיכם כאן:

www.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%94%d7%a7%d7%95...
... קראו עודפחות

הקורונה כמקפצה לעתיד - חלון ההזדמנויות לשינוי מערכת החינוך - וובינר חינם

היי,
מה שלומכם?
אני בסדר אבל...

השבוע ישבתי עם חבר לקפה.
הקפה הוא אותו קפה אבל האווירה הכללית שונה.

עכשיו אנחנו נפגשים ליד בית הקפה ומפגישים מרפקים, עוטים מסיכות ונכנסים לקנות קפה ומאפה והולכים לשבת בפארק הסמוך.

"אני בסדר" הוא ענה כששאלתי מה נשמע.

ואני שמעתי מתחת למילים את הקול האחר, המוטרד.

"בסדר אבל?..." שאלתי.

"בסדר אבל משהו לא בסדר.
אתה מבין, יש לי עבודה, בבית הכל בסדר,
אבל משהו אצלי מאוד לא רגוע,
אני לא ישן טוב, מתעורר מדי פעם בלילות, מסתובב עם עננה קבועה,
כששואלים מה נשמע אני עונה שבסדר גמור.
אתה מבין? הכל בסדר אבל ממש לא בסדר".


"אתה לא לבד" אמרתי לו. "אתה ממש לא לבד. כמעט כולם מרגישים ככה".
חיים בתחושת חוסר וודאות, חיים בתחושת ריחוק חברתי, חיים בתחושה שבכל רגע נתון תצוץ איזו הנחיה חדשה שתשנה את מסלול החיים שממילא לא ברור לאף אחד מאיתנו.
כלפי חוץ אנחנו בסדר, אבל שום דבר לא בסדר.


והלא בסדר הזה מעורר דאגה בפן המנטאלי.
כי הלא בסדר הזה גורם לנו להיות קצרים יותר, קצת פחות סבלניים ומקשה עלינו לקבל החלטות שקולות ומדודות כשצריך. מבלי להפחית לרגע מעוצמת הקושי הכלכלי שפוקד כל כך הרבה בתים בארץ, צריך להודות שהמכבש העוצמתי הזה שרומס את השקט הנפשי שלנו יכול להיות הרסני.

הגורמים האמונים על קבלת החלטות במדינה אינם משדרים ביטחון וההחלטות הסותרות שמופיעות מדי יום רק מעצימות את תחושת הבדידות וחוסר האונים.

וכשאנחנו מביטים למציאות בעיניים ברור לנו שהקורונה כאן כדי להישאר לפרק זמן משמעותי.

אנחנו חווים ביטול של כל הפעילויות שהיוו חלק משגרת יומנו כמו בתי קפה, קולנוע, תיאטרון, ספריות, חדרי כושר, הרצאות העשרה, טיולים ועוד ועוד. הילדים חווים פתאום עולם מבלבל, עולם זהיר, חשדן ומפוחד, עולם שבו המבוגרים לא ממש רגועים ולא ממש מבינים, ומוצאים את עצמם לבד עם המחשבות שמועברות אליהם דרך המדיה ודרך בני הבית באופן מודע ולא מודע. ההתעצמות הזו של הבדידות היא סכנה שיש שיאמרו שהיא גדולה מהקורונה עצמה. תופעות של דיכאון, ניתוק והתבודדות שעלולות להוביל לצערנו גם להתאבדויות כבר מתחילות לבצבץ ואנחנו חייבים לעמוד על המשמר.


ולעמוד על המשמר אומר לדבר על זה באופן גלוי ופתוח עם הילדים (וגם עם ההורים שבקבוצות הסיכון), לדבר על חוסר הוודאות, לדבר על הבדידות, לדבר על הפחדים ובעיקר לדבר ולשתף ולשאול ולהקשיב. גם אם הילדים יסבירו לנו מדי פעם שאנחנו חופרים... כדאי בכל זאת לטפטף את המילים ולהראות שאפשר לדבר על הכל.


וזה נכון גם לגבי החברים והסובבים אותנו, אנחנו חייבים להבין שמתחת לפני השטח צומחת לנו מפלצת שאי אפשר להתעלם ממנה ולכן כדאי פשוט לשאול מדי פעם "מה שלומך?" עם כוונה אמיתית לשמוע תשובות לא פשוטות. ביחד קל יותר לעבור גלים גבוהים שכאלה.

שיהיו ימים אופטימיים!
... קראו עודפחות

היי, 
מה שלומכם?
אני בסדר אבל...  השבוע ישבתי עם חבר לקפה.
הקפה הוא אותו קפה אבל האווירה הכללית שונה.  עכשיו אנחנו נפגשים ליד בית הקפה ומפגישים מרפקים, עוטים מסיכות ונכנסים לקנות קפה ומאפה והולכים לשבת בפארק הסמוך.  אני בסדר הוא ענה כששאלתי מה נשמע.  ואני שמעתי מתחת למילים את הקול האחר, המוטרד.  בסדר אבל?... שאלתי.  בסדר אבל משהו לא בסדר.
אתה מבין, יש לי עבודה, בבית הכל בסדר,
אבל משהו אצלי מאוד לא רגוע,
אני לא ישן טוב, מתעורר מדי פעם בלילות, מסתובב עם עננה קבועה,
כששואלים מה נשמע אני עונה שבסדר גמור.
אתה מבין? הכל בסדר אבל ממש לא בסדר. 
אתה לא לבד אמרתי לו. אתה ממש לא לבד. כמעט כולם מרגישים ככה.
חיים בתחושת חוסר וודאות, חיים בתחושת ריחוק חברתי, חיים בתחושה שבכל רגע נתון תצוץ איזו הנחיה חדשה שתשנה את מסלול החיים שממילא לא ברור לאף אחד מאיתנו.
כלפי חוץ אנחנו בסדר, אבל שום דבר לא בסדר. 
והלא בסדר הזה מעורר דאגה בפן המנטאלי.
כי הלא בסדר הזה גורם לנו להיות קצרים יותר, קצת פחות סבלניים ומקשה עלינו לקבל החלטות שקולות ומדודות כשצריך. מבלי להפחית לרגע מעוצמת הקושי הכלכלי שפוקד כל כך הרבה בתים בארץ, צריך להודות שהמכבש העוצמתי הזה שרומס את השקט הנפשי שלנו יכול להיות הרסני.  הגורמים האמונים על קבלת החלטות במדינה אינם משדרים ביטחון וההחלטות הסותרות שמופיעות מדי יום רק מעצימות את תחושת הבדידות וחוסר האונים.  וכשאנחנו מביטים למציאות בעיניים ברור לנו שהקורונה כאן כדי להישאר לפרק זמן משמעותי.  אנחנו חווים ביטול של כל הפעילויות שהיוו חלק משגרת יומנו כמו בתי קפה, קולנוע, תיאטרון, ספריות, חדרי כושר, הרצאות העשרה, טיולים ועוד ועוד. הילדים חווים פתאום עולם מבלבל, עולם זהיר, חשדן ומפוחד, עולם שבו המבוגרים לא ממש רגועים ולא ממש מבינים, ומוצאים את עצמם לבד עם המחשבות שמועברות אליהם דרך המדיה ודרך בני הבית באופן מודע ולא מודע. ההתעצמות הזו של הבדידות היא סכנה שיש שיאמרו שהיא גדולה מהקורונה עצמה. תופעות של דיכאון, ניתוק והתבודדות שעלולות להוביל לצערנו גם להתאבדויות כבר מתחילות לבצבץ ואנחנו חייבים לעמוד על המשמר. 
ולעמוד על המשמר אומר לדבר על זה באופן גלוי ופתוח עם הילדים (וגם עם ההורים שבקבוצות הסיכון), לדבר על חוסר הוודאות, לדבר על הבדידות, לדבר על הפחדים ובעיקר לדבר ולשתף ולשאול ולהקשיב. גם אם הילדים יסבירו לנו מדי פעם שאנחנו חופרים... כדאי בכל זאת לטפטף את המילים ולהראות שאפשר לדבר על הכל. 
וזה נכון גם לגבי החברים והסובבים אותנו, אנחנו חייבים להבין שמתחת לפני השטח צומחת לנו מפלצת שאי אפשר להתעלם ממנה ולכן כדאי פשוט לשאול מדי פעם מה שלומך? עם כוונה אמיתית לשמוע תשובות לא פשוטות. ביחד קל יותר לעבור גלים גבוהים שכאלה. 
שיהיו ימים אופטימיים!

המורים המנהיגים בבית הספר יסודי ד' באעבלין, הנמצאים בשנה הראשונה בתכנית אתגרים לפיתוח מנהיגות ביניים בחברה הערבית, יצאו השנה לדרך אתגרית במיוחד.

נוכח הקורונה ולמרות הקשיים המורים המנהיגים צברו כלים ומיומנויות חשובות לחיזוק האפקטיביות הצוותית והובלת שינוי מהותי בשגרות בית הספר.

ברכות לצוות המורים בהובלת המנהל, מר מוחמד חג'אג'רה, שדחף בכל כוחו להעצמת אנשיו בתקופה כל כך אתגרית, למנהל הפסג"ה מר נדים ג'בור ולמנחה שלנו אבי כהן שמוביל את תכנית אתגרים בבית הספר.
... קראו עודפחות

המורים המנהיגים בבית הספר יסודי ד באעבלין, הנמצאים בשנה הראשונה בתכנית אתגרים לפיתוח מנהיגות ביניים בחברה הערבית, יצאו השנה לדרך אתגרית במיוחד.  נוכח הקורונה ולמרות הקשיים המורים המנהיגים צברו כלים ומיומנויות חשובות לחיזוק האפקטיביות הצוותית והובלת שינוי מהותי בשגרות בית הספר.  ברכות לצוות המורים בהובלת המנהל, מר מוחמד חגאגרה, שדחף בכל כוחו להעצמת אנשיו בתקופה כל כך אתגרית, למנהל הפסגה מר נדים גבור ולמנחה שלנו אבי כהן שמוביל את תכנית אתגרים בבית הספר.Image attachmentImage attachment

הגב בפייסבוק

כל הכבוד אבי על ההובלה ויישר כוח!

אליפות

עודכן בתאריך 18/06/20

פסיפס הרצאות- למידה ומוטיבציה

צוות המורים המנהיגים בבית הספר חט"ב שעב, המסיימים בימים אלו את השנה השלישית בתכנית אתגרים להעצמת מנהיגות ביניים, חנך חדר בריחה רב תחומי בבית הספר.

במהלך השנה הובילו המורים המנהיגים תהליך מלא משלב הרעיון ודרך פיתוח חידות יצירתיות ותשתית מתאימה לפעילות חווייתית עבור התלמידים בתחומי מתמטיקה, מדעים, שפה ואומנות.

כל כך משמח לראות את התפתחות המנהיגותית של צוות המורים ואת התוצר המרשים שהם הגיעו אליו בהובלת מוחמד סעדה, ששילב בהקמה את תלמידי החינוך המיוחד.

תודה רבה למנהלת הפסג"ה, גברת אזהאר דיאב, למנהל בית הספר חט"ב שעב, מר חאלד הדהוד, לצוות המורים המנהיגים: אבדח פדאא, ושאחי רים, חלאילה כאותר, חמאדה אירינה, טאהא מגדי, סעדה מוחמד, עאבד רנה, סעדה רנין ועפאף קדאח וכמובן למנחה שלנו שי לן שליווה את בית הספר.
... קראו עודפחות

הגב בפייסבוק

Shay Lan נהדר שאתה!!! עם לב ענק ומקצועיות מדהימה. זכו בך!

כל הכבוד ויישר כוח גם לכם, גם למנחה וגם לרונן איציק שמרכז את התכנית הזו במקצועיות לכל אורכה.