Comments Box SVG iconsUsed for the like, share, comment, and reaction icons

לאחרונה העברנו סדנת חשיבה יצירתית לסטודנטים הלומדים במסלול HR
בהאקדמית כנרת | Kinneret Acade

במהלך המפגש התנסו המשתתפים בתרגילי חשיבה ואתגר מעולם החשיבה היצירתית, נחשפו למגוון כלים לפיתוח וקידום חשיבה פתוחה ומפרה, ולא פחות חשוב מכך - קיימו תהליכי סיעור מוחות למימוש ולהתמודדות בפועל עם חלק מן האתגרים היומיומיים איתם נדרשים אנשי משאבי האנוש להתמודד בחברות ובארגונים השונים.

במהלך הדיון הקבוצתי והצגת התוצרים עלתה ההבנה בקרב המשתתפים על כך שניתן לקדם לא מעט יוזמות כמענה לאתגרי התפקיד והתקופה בה אנו נמצאים.

תודה רבה לגב' אלה ברהון מהמחלקה ללימודי ניהול משאבי אנוש ולגב' רונה אורן רכזת המחלקה לניהול משאבי אנוש וכמובן לכל המשתתפים בסדנה שבקרוב יתמנו לתפקידי מפתח כאנשי HR בארגונים מובילים במשק.

בתמונה - הנוף מהחלון. תענוג ללמד וגם ללמוד מול כל הכחול הזה.
... קראו עודפחות

לאחרונה העברנו סדנת חשיבה יצירתית לסטודנטים הלומדים במסלול HR
בהאקדמית כנרת | Kinneret Academic College  במהלך המפגש התנסו המשתתפים בתרגילי חשיבה ואתגר מעולם החשיבה היצירתית, נחשפו למגוון כלים לפיתוח וקידום חשיבה פתוחה ומפרה, ולא פחות חשוב מכך - קיימו תהליכי סיעור מוחות למימוש ולהתמודדות בפועל עם חלק מן האתגרים היומיומיים איתם נדרשים אנשי משאבי האנוש להתמודד בחברות ובארגונים השונים.  במהלך הדיון הקבוצתי והצגת התוצרים עלתה ההבנה בקרב המשתתפים על כך שניתן לקדם לא מעט יוזמות כמענה לאתגרי התפקיד והתקופה בה אנו נמצאים.  תודה רבה לגב אלה ברהון מהמחלקה ללימודי ניהול משאבי אנוש ולגב רונה אורן רכזת המחלקה לניהול משאבי אנוש וכמובן לכל המשתתפים בסדנה שבקרוב יתמנו לתפקידי מפתח כאנשי HR בארגונים מובילים במשק.  בתמונה - הנוף מהחלון. תענוג ללמד וגם ללמוד מול כל הכחול הזה.

בשבוע שעבר, בשעה 08:07, אחרי שהורדתי את הילדה בבית הספר באיחור אלגנטי..., יצאתי מהישוב ובתחנת האוטובוס עמדה אישה כבת 70 עם מקל הליכה וסימנה לי לעצור.

כשעצרתי, היא שאלה לאן אני מגיע ואמרתי שאני בדרך לבנימינה ואני יכול להוריד אותה בתחנת הרכבת אם היא רוצה. "אה, לא תודה חמוד, אני צריכה בדיוק לצד ההפוך, הולכת לרמי לוי בפרדס חנה לעשות קניות".

הבטתי שוב בשעון, ב-08:30 יש לי פגישה במשרד, חישוב מהיר של זמנים, קול פנימי שמזכיר לי להיות בן אדם ואני אומר שאין בעיה ואקח אותה לרמי לוי.

יוצא מהאוטו, עוזר לה להיכנס ונוסעים. "איך קוראים לך?" היא שואלת אותי, ואחרי שאני משיב ושואל לשמה היא אומרת לי איך קוראים לה אבל מוסיפה "תקרא לי דודה". חייכתי ואמרתי "את באמת מזכירה לי דודה שהייתה לי פעם".

השיחה קולחת וזורמת והיא מספרת לי על בעלה לשעבר, על הסיבה למגורים בגבעת עדה, על בתה שסיימה ללמוד לאחרונה, ובסוף סיפרה שהיא קצת מודאגת מזה שהבן שלה בכלל לא חושב ללמוד ולא חושב על זוגיות ורק עובד ועובד.

הגענו לחניה של הסופר, יצאתי מהאוטו, עזרתי לה לצאת והתכוננתי לנסוע לפגישה במשרד כשפתאום אבא שלי וסבתא שלי נכנסו לתוך האוטו.

לטובתכם, קוראות וקוראים יקרים אסביר שזו הפתעה די גדולה ודרמטית בעלילה גם מכיוון שאני לא חושב שאי פעם אבא שלי או סבתא שלי היו בפרדס חנה, אבל בעיקר כי שתי הדמויות הכל כך יקרות הללו כבר לא איתנו מזה שנים רבות.

חייכתי ואמרתי "כיף לראות אתכם, איזו הפתעה נהדרת".
"אתה לא באמת מתכוון לנסוע ולהשאיר אותה ככה עם הקניות?" התחיל אבא שלי,
וסבתא שלי מייד הוסיפה "מה פתאום?! אין סיכוי שהוא עושה דבר כזה, זה לא החינוך שהוא קיבל".

ואני חייכתי במבוכה כמי שנתפס על חם ואמרתי שמה פתאום, ושבכלל לא חשבתי לחזור למשרד, וברור שאני נשאר כאן כדי לקחת אותה חזרה.
ואבא שלי אמר בסמכותיות המוכרת שלו "אז תכנס מהר לסופר כדי להגיד לה שאתה לוקח אותה חזרה", "שהיא לא תדאג" הוסיפה סבתא שלי שתמיד, אבל תמיד תמיד, דאגה.

יצאתי מהאוטו ונכנסתי לסופר, איתרתי אותה ושאלתי אם היא צריכה עזרה עם הקניות... מפה לשם, ממש כמו ילד טוב ירושלים (או פתח תקוה במקרה שלי), הסתובבנו כחצי שעה בסופר, הורדנו פריטים שונים מהמדפים והעמסנו את העגלה, הלכנו לקופה, ארזנו את כל המוצרים וחזרנו לאוטו. משם נסענו ליישוב והגענו לביתה.

סבתא ואבא שלי כבר לא היו צריכים לומר דבר, העליתי את הקניות לקומה השניה והנחתי את השקיות על השולחן וליד המקרר. לאחר מכן היא הודתה לי בחום ונפרדנו לשלום.

כשיצאתי מהבניין ראיתי את אבא שלי וסבתא שלי יושבים להם על כורסאות טלוויזיה ברחבת הדשא המרכזית, בצד היו כמה ממטרות שהמטירו מים לכל עבר,
אבא שלי ישב שם עם מבט של שביעות רצון גדולה ואמר לה "הצלחנו!",
וסבתא שלי אמרה "כמעט, רק חבל שהוא הולך עם ג'ינס קרוע"...

פסיפס - מחברים אנשים
כבר שנים שאנחנו מעבירים סדנאות בנושאים שונים (הומור, חשיבה יצירתית, מוטיבציה, הדרכה, למידה ועוד) בחברות, ארגונים ומוסדות חינוך. בכל פעם שאיש, או אשת, הקשר בארגון משוחחים איתי הם שואלים על תכני המפגשים ומתלבטים מה נכון להביא לקבוצת היעד וביחד אנחנו מוצאים את השילוב המתאים ביותר.

אבל רק בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה, הבנתי שהדבר החשוב ביותר בסדנאות ובהרצאות שלנו, הוא החיבור שאנחנו מייצרים בין האנשים.

זה לא שאין משמעות לבחירת הנושא שבו עוסק המפגש, בוודאי שיש, אך הדבר המרכזי שאנחנו תמיד מקפידים עליו הוא ליצור ולהעמיק את הקשרים שבין המשתתפים, לחזק את ההיכרות שלהם עם הסובבים אותם, להתבונן בעיניים, להכיר תחומי עניין של האחר/ת, לגעת בערכים ותפיסות ולעורר נקודות למחשבה שיהדהדו גם לאחר המפגש.

לפעמים אנחנו יכולים לעבוד לצד מישהו/י לאורך שנים ארוכות, ועדיין לא לדעת ולהכיר דברים מהותיים ולעיתים אף בסיסיים אודות אותם אנשים. ודווקא בימים שאחרי הבידודים והסגרים הגדולים של הקורונה, החשיבות של "מחברים אנשים" נראית לי משמעותית יותר מתמיד.

ואצלך?
מתי החלטת לזנוח את התכניות ונתת לכאן ולעכשיו לנהל את ההופעה? מתי מצאת את עצמך מתחבר/ת למישהו באופן מפתיע או למדת פרט חדש על מישהו שאת/ה מכיר/ה כבר שנים?
אשמח לשמוע!
... קראו עודפחות

בשבוע שעבר, בשעה 08:07, אחרי שהורדתי את הילדה בבית הספר באיחור אלגנטי..., יצאתי מהישוב ובתחנת האוטובוס עמדה אישה כבת 70 עם מקל הליכה וסימנה לי לעצור.  כשעצרתי, היא שאלה לאן אני מגיע ואמרתי שאני בדרך לבנימינה ואני יכול להוריד אותה בתחנת הרכבת אם היא רוצה. אה, לא תודה חמוד, אני צריכה בדיוק לצד ההפוך, הולכת לרמי לוי בפרדס חנה לעשות קניות.  הבטתי שוב בשעון, ב-08:30 יש לי פגישה במשרד, חישוב מהיר של זמנים, קול פנימי שמזכיר לי להיות בן אדם ואני אומר שאין בעיה ואקח אותה לרמי לוי.  יוצא מהאוטו, עוזר לה להיכנס ונוסעים. איך קוראים לך? היא שואלת אותי, ואחרי שאני משיב ושואל לשמה היא אומרת לי איך קוראים לה אבל מוסיפה תקרא לי דודה. חייכתי ואמרתי את באמת מזכירה לי דודה שהייתה לי פעם.  השיחה קולחת וזורמת והיא מספרת לי על בעלה לשעבר, על הסיבה למגורים בגבעת עדה, על בתה שסיימה ללמוד לאחרונה, ובסוף סיפרה שהיא קצת מודאגת מזה שהבן שלה בכלל לא חושב ללמוד ולא חושב על זוגיות ורק עובד ועובד.  הגענו לחניה של הסופר, יצאתי מהאוטו, עזרתי לה לצאת והתכוננתי לנסוע לפגישה במשרד כשפתאום אבא שלי וסבתא שלי נכנסו לתוך האוטו.  לטובתכם, קוראות וקוראים יקרים אסביר שזו הפתעה די גדולה ודרמטית בעלילה גם מכיוון שאני לא חושב שאי פעם אבא שלי או סבתא שלי היו בפרדס חנה, אבל בעיקר כי שתי הדמויות הכל כך יקרות הללו כבר לא איתנו מזה שנים רבות.  חייכתי ואמרתי כיף לראות אתכם, איזו הפתעה נהדרת.
אתה לא באמת מתכוון לנסוע ולהשאיר אותה ככה עם הקניות? התחיל אבא שלי,
וסבתא שלי מייד הוסיפה מה פתאום?! אין סיכוי שהוא עושה דבר כזה, זה לא החינוך שהוא קיבל.  ואני חייכתי במבוכה כמי שנתפס על חם ואמרתי שמה פתאום, ושבכלל לא חשבתי לחזור למשרד, וברור שאני נשאר כאן כדי לקחת אותה חזרה.
ואבא שלי אמר בסמכותיות המוכרת שלו אז תכנס מהר לסופר כדי להגיד לה שאתה לוקח אותה חזרה, שהיא לא תדאג הוסיפה סבתא שלי שתמיד, אבל תמיד תמיד, דאגה.  יצאתי מהאוטו ונכנסתי לסופר, איתרתי אותה ושאלתי אם היא צריכה עזרה עם הקניות... מפה לשם, ממש כמו ילד טוב ירושלים (או פתח תקוה במקרה שלי), הסתובבנו כחצי שעה בסופר, הורדנו פריטים שונים מהמדפים והעמסנו את העגלה, הלכנו לקופה, ארזנו את כל המוצרים וחזרנו לאוטו. משם נסענו ליישוב והגענו לביתה.  סבתא ואבא שלי כבר לא היו צריכים לומר דבר, העליתי את הקניות לקומה השניה והנחתי את השקיות על השולחן וליד המקרר. לאחר מכן היא הודתה לי בחום ונפרדנו לשלום.  כשיצאתי מהבניין ראיתי את אבא שלי וסבתא שלי יושבים להם על כורסאות טלוויזיה ברחבת הדשא המרכזית, בצד היו כמה ממטרות שהמטירו מים לכל עבר,
אבא שלי ישב שם עם מבט של שביעות רצון גדולה ואמר לה הצלחנו!,
וסבתא שלי אמרה כמעט, רק חבל שהוא הולך עם גינס קרוע...  פסיפס - מחברים אנשים
כבר שנים שאנחנו מעבירים סדנאות בנושאים שונים (הומור, חשיבה יצירתית, מוטיבציה, הדרכה, למידה ועוד) בחברות, ארגונים ומוסדות חינוך. בכל פעם שאיש, או אשת, הקשר בארגון משוחחים איתי הם שואלים על תכני המפגשים ומתלבטים מה נכון להביא לקבוצת היעד וביחד אנחנו מוצאים את השילוב המתאים ביותר.  אבל רק בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בתקופת הקורונה, הבנתי שהדבר החשוב ביותר בסדנאות ובהרצאות שלנו, הוא החיבור שאנחנו מייצרים בין האנשים.  זה לא שאין משמעות לבחירת הנושא שבו עוסק המפגש, בוודאי שיש, אך הדבר המרכזי שאנחנו תמיד מקפידים עליו הוא ליצור ולהעמיק את הקשרים שבין המשתתפים, לחזק את ההיכרות שלהם עם הסובבים אותם, להתבונן בעיניים, להכיר תחומי עניין של האחר/ת, לגעת בערכים ותפיסות ולעורר נקודות למחשבה שיהדהדו גם לאחר המפגש.  לפעמים אנחנו יכולים לעבוד לצד מישהו/י לאורך שנים ארוכות, ועדיין לא לדעת ולהכיר דברים מהותיים ולעיתים אף בסיסיים אודות אותם אנשים. ודווקא בימים שאחרי הבידודים והסגרים הגדולים של הקורונה, החשיבות של מחברים אנשים נראית לי משמעותית יותר מתמיד.  ואצלך?
מתי החלטת לזנוח את התכניות ונתת לכאן ולעכשיו לנהל את ההופעה? מתי מצאת את עצמך מתחבר/ת למישהו באופן מפתיע או למדת פרט חדש על מישהו שאת/ה מכיר/ה כבר שנים?
אשמח לשמוע!

הגב בפייסבוק

אים כבר אתה מספר כזה סיפור מרגש אז אני רוצה גם הסיפור שלי זה בשבילי לנפש שלי שבחיים לא הרגשתי את ההרגשה הניפלאה שהרגשתי באותו ערב הפכתי לאדם אחר אז בקצרה ישבנו חברים בפיצוציה לשתות בירה נכנסו 4 ילדים אחים כנראה אז אחת האחיות אמרה להם אמא נתנה לנו 10 שקלים כל אחד יבחר משהו קטן שיספיק לכולם אז הם בחרו כל אחד משהו קטן וזה כמובן לא הספיק האחות אמרה להם להחזיר אין מספיק כסף ראיתי את הבעת הפנים שלהם ולא יכולתי לעמוד בזה לקחתי 4 שקיות חילקתי להם ואמרתי קחו מה שבא לכם הכל בסדר הם לקחו כל אחד 3 4 דברים בצניעות ולא רצו יותר אמרו תודה רבה ורצו לתת לי את 10 שח שיש להם כמובן סירבתי החיוך על פניהם היה אחד הרגעים שלא אשכח איזו התרוממות רוח איזה כייף היה לי יש גם להודות לבעלים שראה את הכל ומר לי גם אני רוצה להיות חלק בזה לקח ממני רק חצי מחיר אמר חצי מצווה שלך וחצי מצווה שלי תודה

זה לא סיפור, זאת ההווייה שלך, וצריך היה לשבט אותך ... העולם היה הרבה יותר טוב❤

הייתי מאוד רוצה שהנושא של עזרה לזולת ולקשישים ובכלל מעורבות בחברה יילמד במסגרת בתי הספר , למרות הנוער הנפלא שיש פה יש מקום לשיפור גדול

מקסים .בין אם זה סיפור אמיתי ובין אם לא

מרגש מחמם את הלב אשריך..

איפה הם האנשים האלה?

מרגש

סיפור יפה על נתינה

מרגששש💞אשריך

אשריך,זכית במצוה גדולה

🙏🙏🙏

סיפור מדהים ומרגש

יפה מאוד

קראתי בתשעה באב.ממש מתאים ליום הזה

יפה יש מה ללמוד מהספור

מחמם את הלב

מקסים .חינוך שקיבלנו כשהיינו צעירים עזרה לזולת לתת מעצמך לקום באוטובוס למבוגרים או נשים בהריון . כך לימדו אותנו

סיפור יפה ומרגש

סיפור יפה ונוגע ללב!! הצלחת!!⚘⚘⚘

מופלא

אהבתי את הכתיבה שלך מאוד

מקסים

יישר כח.צדיק

כל הכבוד חייבים ללמוד ממך איך לעזור לקשישים

מרגש מאד ואנושי הלוואי ויהיו הרבה כאלה וזה אפשרי כי יש את כל התנאים

View more comments

לאחרונה העברנו תהליך פיתוח מקצועי בנושא "החוליה החזקה" - התמודדות מיטבית במצבי לחץ וחוסר וודאות במרכז פסג"ה אילת.

שמחנו מאוד לקרוא את המשובים המסכמים שמעידים על שביעות הרצון של המורים שהשתתפו בתהליך.

תודה רבה לכל המורים, למנהלת מרכז הפסג"ה רונית בית הלחמי וכמובן למנחה שלנו אדם רצון שהעביר את המפגשים.
... קראו עודפחות

לאחרונה העברנו תהליך פיתוח מקצועי בנושא החוליה החזקה - התמודדות מיטבית במצבי לחץ וחוסר וודאות במרכז פסגה אילת.  שמחנו מאוד לקרוא את המשובים המסכמים שמעידים על שביעות הרצון של המורים שהשתתפו בתהליך.  תודה רבה לכל המורים, למנהלת מרכז הפסגה רונית בית הלחמי וכמובן למנחה שלנו אדם רצון שהעביר את המפגשים.

הגב בפייסבוק

אין על אדם. אלוף האלופים

אחד יחיד ומיוחד‼️

יישר כח ⭐️

כאן ועכשיו
השעה 11 בבוקר, אני באילת במלון קטן ופשוט שנפתח ממש לפני יומיים.
עיצוב מקסים ולא מתיימר בו זמנית. לובי, כיסאות צבעוניים שקופים, ערסלי נדנדה כחולים וורודים, כריות ופופים בפינות ישיבה, תאורה צבעונית, בריכה קטנה שנשקפת מהחלונות, פסל ענק ונע של חתול ים תלוי מהתקרה שיחד עם הביטלס שמושמעים ברקע מייצרים אווירה של מקום שפשוט נעים להיות בו.

לצד כל אלה מסתובבים עובדים ואנשי מקצוע שעדיין מסיימים שיפוצים אחרונים, תליית מנורות בצורת בלונים, סידור של עמדת הקפה, בניית פינת ישיבה נוספת, שיפצור אחרון של הבר ועוד. כולם חמושים באופטימיות של "אחרי הקורונה" ומקווים שהמלון הקטן יצליח.

באמצע כל הבלגן המאורגן הזה אני יושב לי בלובי על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור, כוס קפה ביד ונותן למחשבות לרוץ.


פעם ראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי
אם להתחיל מהסוף אספר שבשנים האחרונות למדתי לתואר שני בחינוך באוני' הפתוחה, והחודש הייתה בחינת הסיום של התואר. לפני כשבועיים קיבלנו את תוצאות הסיום ובפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית והאישית שלי קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה.

אולי כאן המקום להבהיר את המושג "בפעם הראשונה בהיסטוריה שלי" כי מאז שהייתי בכיתה ד' משהו לא הצליח לי בלימודים.

אני זוכר את עצמי מתוסכל פעם אחר פעם ותוהה איך יכול להיות שילדים אחרים מצליחים ואילו אני מסתבך בפעולות פשוטות.

הדבר הזה נמשך לאורך כל שנות בית הספר, ולמען האמת גם כשעברתי לאקדמיה. שוב מצאתי את עצמי מסתבך עם קורסים שנאלצתי לעבור פעמיים, הגשתי אינספור בקשות למועדים חדשים להגשת עבודות ותמיד תמיד סיימתי הרבה אחרי שאפשר והיה צריך לסיים.

והקטע המצחיק הוא שגם אחרי שסיימתי להיבחן בבחינה האחרונה תהיתי אם עברתי בכלל ... קיוויתי שלפחות אקבל 60 ואסיים את התואר, וחיכיתי, ובו זמנית לא חיכיתי לפרסום התוצאות.

ביום שבו פורסמו התוצאות קבוצת הוואטסאפ של הנבחנים געשה ורעשה.
אנשים העלו את תוצאות הבחינה שלהם מאושרים או מתוסכלים ובתוך תוכי הלכה והתגבשה הסערה.

כשנכנסתי לאתר הבחינה כל מה שראיתי היה שעברתי ואני מודה שלמרות גילי המופלג התרגשתי כילד קטן. רק בשלב מאוחר יותר שמתי לב לציון 93. זה יישמע לכם מוזר, אבל מה שאני ראיתי ברגע הראשון היה 39...


המחשבות שאחרי
קשה להסביר את התהליך שעובר עליי בשבועיים האחרונים בכמה מילים, אבל קל להסביר את תחושת ההקלה והחופש מסיום הלימודים.

חבריי מימי הלימודים אמרו לי שהם רוצים לקחת את התואר שלי והציון שקיבלתי ולהראות אותם למורה שהעיף אותי מהמגמה בתיכון וחייך לי בפנים תוך כדי. או אולי למורה למתמטיקה שנתנה לי סטירה בכיתה ו' רק מכיוון שלא הכנתי את שיעורי הבית ואולי למורה ללשון שהסבירה לי שלא ייצא ממני כלום...

אבל האמת שאני הכי רוצה לספר על סיום התואר לוורד, המחנכת שלי מהתיכון שתמיד אמרה לי שאין לה שום צל של ספק שאני אצליח ולא משנה מה הציון שלי בהיסטוריה, ספרות או מתמטיקה.

מישהו מתוסכל ממני
המחשבה הכי משמעותית בהקשר הלימודי, ואך ורק בהקשר הלימודי, היא שתמיד הרגשתי שלא מרוצים ממני. תמיד הרגשתי שאני גורם לתסכול אדיר להורים שלי, למורים שלי, והכי הכי חשוב לי עצמי. למעשה, בכל ימי בית הספר, ובאופן מגוחך גם בימים ובשנים הארוכות שבהן ממש נלחמתי על תואר אחד שלא סיימתי ושניים אחרים שכן, תמיד הייתה לי תחושה של קושי.

הרגשתי שאני צריך להתאמץ ולהתמודד עם כישלונות שמחייבים אותי שוב ושוב לשנס מותניים, לאגור כוחות ולהמשיך לחתור לעבר קו הסיום.

להתבונן במראה ולחייך
וכאן בלובי של מלון חדש, על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור וכוס קפה אני יודע שהתובנה המרכזית שלי לא קשורה בכלל ללימודים, היא קשורה לדרך בה אנחנו תופסים ושופטים את עצמנו ואת האנשים הסובבים אותנו.

אלה יכולים להיות מנהלים שדואגים להעצים עובדים למרות שלא תמיד הם מגיעים ליעדים או לביצועים הרצויים.

אלה יכולים להיות הורים שיודעים איך להתעלות מעבר לכישלונות ולטעויות ולהעביר תחושת מסוגלות לילד.

ואלה יכולים להיות מורים שיודעים לראות הרחק מעבר לאופק ולדעת שהאדם שמולם יכול להקים יחד עם שותפים ואנשים יקרים מפעל חיים כמו פסיפס, גם כשלא היה לו עדיין תואר ראשון...


ולסיום, שעה שאני עטוף באווירה רגועה וצבעונית, אזכיר את אחד המשפטים האהובים עליי, של הסופרת מאיה אנג'לו:
"אנשים ישכחו מה שאמרת, ישכחו מה שעשית, אבל לעולם לא ישכחו מה גרמת להם להרגיש".


ואתם? איך אתם מתנתקים מביקורת וכישלון וממשיכים להאמין ביכולות ובכישרונות שלכם? אשמח מאוד לשמוע.
... קראו עודפחות

כאן ועכשיו
השעה 11 בבוקר, אני באילת במלון קטן ופשוט שנפתח ממש לפני יומיים.
עיצוב מקסים ולא מתיימר בו זמנית. לובי, כיסאות צבעוניים שקופים, ערסלי נדנדה כחולים וורודים, כריות ופופים בפינות ישיבה, תאורה צבעונית, בריכה קטנה שנשקפת מהחלונות, פסל ענק ונע של חתול ים תלוי מהתקרה שיחד עם הביטלס שמושמעים ברקע מייצרים אווירה של מקום שפשוט נעים להיות בו.  לצד כל אלה מסתובבים עובדים ואנשי מקצוע שעדיין מסיימים שיפוצים אחרונים, תליית מנורות בצורת בלונים, סידור של עמדת הקפה, בניית פינת ישיבה נוספת, שיפצור אחרון של הבר ועוד. כולם חמושים באופטימיות של אחרי הקורונה ומקווים שהמלון הקטן יצליח.  באמצע כל הבלגן המאורגן הזה אני יושב לי בלובי על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור, כוס קפה ביד ונותן למחשבות לרוץ.  פעם ראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי
אם להתחיל מהסוף אספר שבשנים האחרונות למדתי לתואר שני בחינוך באוני הפתוחה, והחודש הייתה בחינת הסיום של התואר. לפני כשבועיים קיבלנו את תוצאות הסיום ובפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית והאישית שלי קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה.  אולי כאן המקום להבהיר את המושג בפעם הראשונה בהיסטוריה שלי כי מאז שהייתי בכיתה ד משהו לא הצליח לי בלימודים.  אני זוכר את עצמי מתוסכל פעם אחר פעם ותוהה איך יכול להיות שילדים אחרים מצליחים ואילו אני מסתבך בפעולות פשוטות.  הדבר הזה נמשך לאורך כל שנות בית הספר, ולמען האמת גם כשעברתי לאקדמיה. שוב מצאתי את עצמי מסתבך עם קורסים שנאלצתי לעבור פעמיים, הגשתי אינספור בקשות למועדים חדשים להגשת עבודות ותמיד תמיד סיימתי הרבה אחרי שאפשר והיה צריך לסיים.  והקטע המצחיק הוא שגם אחרי שסיימתי להיבחן בבחינה האחרונה תהיתי אם עברתי בכלל ... קיוויתי שלפחות אקבל 60 ואסיים את התואר, וחיכיתי, ובו זמנית לא חיכיתי לפרסום התוצאות.  ביום שבו פורסמו התוצאות קבוצת הוואטסאפ של הנבחנים געשה ורעשה.
אנשים העלו את תוצאות הבחינה שלהם מאושרים או מתוסכלים ובתוך תוכי הלכה והתגבשה הסערה.  כשנכנסתי לאתר הבחינה כל מה שראיתי היה שעברתי ואני מודה שלמרות גילי המופלג התרגשתי כילד קטן. רק בשלב מאוחר יותר שמתי לב לציון 93. זה יישמע לכם מוזר, אבל מה שאני ראיתי ברגע הראשון היה 39...  המחשבות שאחרי
קשה להסביר את התהליך שעובר עליי בשבועיים האחרונים בכמה מילים, אבל קל להסביר את תחושת ההקלה והחופש מסיום הלימודים.  חבריי מימי הלימודים אמרו לי שהם רוצים לקחת את התואר שלי והציון שקיבלתי ולהראות אותם למורה שהעיף אותי מהמגמה בתיכון וחייך לי בפנים תוך כדי. או אולי למורה למתמטיקה שנתנה לי סטירה בכיתה ו רק מכיוון שלא הכנתי את שיעורי הבית ואולי למורה ללשון שהסבירה לי שלא ייצא ממני כלום...  אבל האמת שאני הכי רוצה לספר על סיום התואר לוורד, המחנכת שלי מהתיכון שתמיד אמרה לי שאין לה שום צל של ספק שאני אצליח ולא משנה מה הציון שלי בהיסטוריה, ספרות או מתמטיקה.  מישהו מתוסכל ממני
המחשבה הכי משמעותית בהקשר הלימודי, ואך ורק בהקשר הלימודי, היא שתמיד הרגשתי שלא מרוצים ממני. תמיד הרגשתי שאני גורם לתסכול אדיר להורים שלי, למורים שלי, והכי הכי חשוב לי עצמי. למעשה, בכל ימי בית הספר, ובאופן מגוחך גם בימים ובשנים הארוכות שבהן ממש נלחמתי על תואר אחד שלא סיימתי ושניים אחרים שכן, תמיד הייתה לי תחושה של קושי.  הרגשתי שאני צריך להתאמץ ולהתמודד עם כישלונות שמחייבים אותי שוב ושוב לשנס מותניים, לאגור כוחות ולהמשיך לחתור לעבר קו הסיום.  להתבונן במראה ולחייך
וכאן בלובי של מלון חדש, על כיסא שקוף בצבע כחול, מול שולחן ירוק ושחור וכוס קפה אני יודע שהתובנה המרכזית שלי לא קשורה בכלל ללימודים, היא קשורה לדרך בה אנחנו תופסים ושופטים את עצמנו ואת האנשים הסובבים אותנו.  אלה יכולים להיות מנהלים שדואגים להעצים עובדים למרות שלא תמיד הם מגיעים ליעדים או לביצועים הרצויים.  אלה יכולים להיות הורים שיודעים איך להתעלות מעבר לכישלונות ולטעויות ולהעביר תחושת מסוגלות לילד.  ואלה יכולים להיות מורים שיודעים לראות הרחק מעבר לאופק ולדעת שהאדם שמולם יכול להקים יחד עם שותפים ואנשים יקרים מפעל חיים כמו פסיפס, גם כשלא היה לו עדיין תואר ראשון... 
ולסיום, שעה שאני עטוף באווירה רגועה וצבעונית, אזכיר את אחד המשפטים האהובים עליי, של הסופרת מאיה אנגלו:
אנשים ישכחו מה שאמרת, ישכחו מה שעשית, אבל לעולם לא ישכחו מה גרמת להם להרגיש. 
ואתם? איך אתם מתנתקים מביקורת וכישלון וממשיכים להאמין ביכולות ובכישרונות שלכם? אשמח מאוד לשמוע.

הגב בפייסבוק

תאר לך שהיית תלמיד מוצלח🤔 לא היתה פסיפס... לא היית חווה מורים כאלו "רגישים"... לא היה לך על מה לכתוב... לא היה לך על מה להרהר באילת...

💯👏👏👏מרגש!!! אין מילים... 🏅התחלה מצויינת לספר

שאפו עלייך ותגיד אתה באמת חושב שהבית ספר (אם אפשר לקרוא ככה ) שלמדנו בו באמת היה בית ספר ?

אני חושב שאתה צריך לערער. מגיע לך 100.

פשוט מרגש

החשוב שהאמנת בעצמך והצלחת, ובהצלחה בהמשך הלאה 🙏🙏💯💯💯

View more comments

חשיבה יצירתית מאפשרת לנו לראות את העולם, את מקום העבודה, את הצוות ואת עצמנו מנקודת מבט שונה. בעזרתה אנחנו יכולים להסתכל על אתגרים מהסוף להתחלה (או בדילוגים) ולקבל פתרונות מקוריים ושונים למגוון בעיות ומשימות. יצירתיות פותחת ערוצי תקשורת חדשים, מעודדת חיבורים, מרעננת קשרים קיימים ומחזקת את יחסי העבודה בין עובדים, עמיתים, מנהלים ובכלל.

חשיבה יצירתית עוזרת לנו לבחון את ההרגלים, הדפוסים, הקיבעונות וכל הפעולות שאנו עושים היום בצורה אוטומטית, ומציעה דרכים אחרות ומקוריות לבצע אותן.

אבל איך מיישמים חשיבה יצירתית בעבודה?
בדיוק על זה אנחנו מדברים בוובינר שלנו ב 27/05 בשעה 20:30.

אנחנו מזמינים אותך להצטרף לוובינר, לחייך וללמוד איך להשתמש בחשיבה יצירתית לחיבור הצוות ולהתמודדות עם אתגרים.

להרשמה לוובינר יש ללחוץ כאן:

www.psifas.co.il/%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a5-...
... קראו עודפחות

הגב בפייסבוק

The A Team איזה צוות

12/05/21
פסיפס הרצאות- למידה ומוטיבציה

לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעוןמאי 27, 8:30pmwww.psifas.co.il/%d7%95%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%99%d7%a6%d7%99...לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעון
וובינר חינם (זום) – שימוש בחשיבה יצירתית לחיבור הצוות ולהתמודדות עם אתגרים

מפגש חוויתי ומהנה לחיבור וגיבוש הצוות, לשיפור ממשקי העבודה ולהתמודדות עם אתגרים.
... קראו עודפחות

לפרוץ את הקיבעון בעזרת קצת שיגעון

עד גיל 30 לא קראתי ספרים

כשהייתי ילד לא קראתי ספרים. ככה פשוט.
אמי שנלחמה בי בכל כוחה ובהתמדה מרשימה למדיי הייתה משגרת אותי לספרייה אחת לשבוע. ואני, כיאה לילד טוב פתח תקוה, הייתי מגיע אל הספרייה העירונית, מחזיר ספר שלא קראתי, מספר לספרנית שהספר היה "ממש מעניין", ולוקח לפי המלצתה "ספר מצוין" שגם אותו... לא אקרא.

לפעמים הייתי ממש משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, שמחר, או גג מחרתיים אקרא את הספר. אבל זה מעולם לא קרה. איכשהו הכדורגל, הטניס, הפעילות בתנועת הנוער ובמועצת התלמידים, מפגש עם חברים ועוד אינסוף רעיונות יצירתיים ופעילויות תמיד ניצחו והספרים עשו את דרכם חזרה לספריה עם תקווה למפגש עם ילד שכן ירצה לקרוא אותם.

כל זה היה עד שבערב בהיר, כשהייתי בן 30 פלוס מינוס, הבית היה ריק, סיימתי לאכול, בטלוויזיה היה איזה ליהוג חסר משמעות, הסמארטפון עוד לא הומצא, האינטרנט היה סביר מינוס, ואני מצאתי את עצמי ברגע טהור של שעמום ניגש למדף הספרים ומתחיל לקרוא. לשמחתי מאז לא הפסקתי וכיום אני אפילו נחשב לגאוות הספרייה המקומית...

המלצה קטנה: אם כבר מדברים על ספרים, אז אני ממליץ בחום על "טירת הזכוכית" מאת ג'אנט וולס, ו-"מים לפילים" מאת שרה גרואן. ספרים מדהימים שחושפים עולם, תרבות ושפה עוצמתית ושונה.


עד גיל 50 לא ציירתי

מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לדעת לנגן, לצייר, לפסל ובאופן כללי ליצור באופן חופשי ונטול עכבות והתבוננות חיצונית. אבל בכל פעם שחשבתי על זה הביקורת העצמית ניצחה את הרצונות ואם זה לא הספיק גם ביקורת של מבוגרים שהסבירו לי שאין לי שמיעה מוזיקלית ושאני מצייר כמו ילד קטן, לא ממש תרמו.

לפני שבועיים, באווירה הקסומה של שישי בצהריים, הלכתי לסטודיו קטן של חבר. הסטודיו, נמצא במרחב יצירתי ועל קירותיו תמונות ויצירות של אנשים שונים, ומדפים עמוסי צבעים ומכחולים. התיישבתי ופרסתי את בלוק הציור שלי וגירי הפחם, שרכשתי באותו בוקר, והתחלתי לצייר.

נתתי לעצמי להתמזג עם המוזיקה שברקע ובפעם הראשונה בחיי ציירתי בלי להתבונן על הדף ועל עצמי מהצד, זרמתי עם הצלילים שנישאו באוויר ועם הצבעים שעל הדף והזכרתי לעצמי שוב ושוב שאין נכון ולא נכון, וכל מה שחשוב הוא להמשיך לאמן את "שריר" חוסר השיפוטיות ולתת לעצמי את החופש לפעול עם מינימום מחשבות.

המלצה קטנה: קחו חלום אחד קטן מתוך רשימת דברים שהייתם רוצים לעשות, ותעשו אותו. ככה פשוט.


עד הקורונה פעלנו אחרת

בחיים כמו בחיים אנחנו לא תמיד מודעים לתהליכי ההבשלה שקורים מתחת לפני השטח ולפעמים הכל מתנקז לרגע אחד בודד, שבו אנחנו פשוט מתחילים לעשות משהו שחשבנו עליו במשך שנים והיה חבוי שם עמוק בפנים.

תהליכי ההבשלה הללו, זקוקים פעמים רבות לנקודת ההזנקה, לאותו רגע שבו מאיזו שהיא סיבה אדם מתחיל פתאום לקרוא, לצייר, לשיר, לרכוב על אופניים, לבשל, לרקוד, לטייל או כל דבר אחר.

איכשהו, תקופת הקורונה, על שלל חסרונותיה, הייתה לעיתים נקודת הזנקה שכזו למאוויים וחלומות. בעיניי, דווקא עכשיו, כשנדמה שבמובנים רבים השגרה חוזרת, אנחנו חייבים לשמר ולהעצים את נקודות ההזנקה הללו ולא לחזור באופן אוטומטי אל המוכר והידוע שהיה לפני.

המלצה קטנה: דווקא עכשיו לעשות את הצעד הראשון.
"אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן", לאו דזה.

ואתם?
מה הצעד הראשון שלכם ושלכן? עם מה אתם ואתן מחכים ומחכות לנקודת ההזנקה?
מאוד נשמח לשמוע 🙂
... קראו עודפחות

עד גיל 30 לא קראתי ספרים  כשהייתי ילד לא קראתי ספרים. ככה פשוט.
אמי שנלחמה בי בכל כוחה ובהתמדה מרשימה למדיי הייתה משגרת אותי לספרייה אחת לשבוע. ואני, כיאה לילד טוב פתח תקוה, הייתי מגיע אל הספרייה העירונית, מחזיר ספר שלא קראתי, מספר לספרנית שהספר היה ממש מעניין, ולוקח לפי המלצתה ספר מצוין שגם אותו... לא אקרא.  לפעמים הייתי ממש משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, שמחר, או גג מחרתיים אקרא את הספר. אבל זה מעולם לא קרה. איכשהו הכדורגל, הטניס, הפעילות בתנועת הנוער ובמועצת התלמידים, מפגש עם חברים ועוד אינסוף רעיונות יצירתיים ופעילויות תמיד ניצחו והספרים עשו את דרכם חזרה לספריה עם תקווה למפגש עם ילד שכן ירצה לקרוא אותם.  כל זה היה עד שבערב בהיר, כשהייתי בן 30 פלוס מינוס, הבית היה ריק, סיימתי לאכול, בטלוויזיה היה איזה ליהוג חסר משמעות, הסמארטפון עוד לא הומצא, האינטרנט היה סביר מינוס, ואני מצאתי את עצמי ברגע טהור של שעמום ניגש למדף הספרים ומתחיל לקרוא. לשמחתי מאז לא הפסקתי וכיום אני אפילו נחשב לגאוות הספרייה המקומית...  המלצה קטנה: אם כבר מדברים על ספרים, אז אני ממליץ בחום על טירת הזכוכית מאת גאנט וולס, ו-מים לפילים מאת שרה גרואן. ספרים מדהימים שחושפים עולם, תרבות ושפה עוצמתית ושונה.  עד גיל 50 לא ציירתי  מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לדעת לנגן, לצייר, לפסל ובאופן כללי ליצור באופן חופשי ונטול עכבות והתבוננות חיצונית. אבל בכל פעם שחשבתי על זה הביקורת העצמית ניצחה את הרצונות ואם זה לא הספיק גם ביקורת של מבוגרים שהסבירו לי שאין לי שמיעה מוזיקלית ושאני מצייר כמו ילד קטן, לא ממש תרמו.  לפני שבועיים, באווירה הקסומה של שישי בצהריים, הלכתי לסטודיו קטן של חבר. הסטודיו, נמצא במרחב יצירתי ועל קירותיו תמונות ויצירות של אנשים שונים, ומדפים עמוסי צבעים ומכחולים. התיישבתי ופרסתי את בלוק הציור שלי וגירי הפחם, שרכשתי באותו בוקר, והתחלתי לצייר.  נתתי לעצמי להתמזג עם המוזיקה שברקע ובפעם הראשונה בחיי ציירתי בלי להתבונן על הדף ועל עצמי מהצד, זרמתי עם הצלילים שנישאו באוויר ועם הצבעים שעל הדף והזכרתי לעצמי שוב ושוב שאין נכון ולא נכון, וכל מה שחשוב הוא להמשיך לאמן את שריר חוסר השיפוטיות ולתת לעצמי את החופש לפעול עם מינימום מחשבות.  המלצה קטנה: קחו חלום אחד קטן מתוך רשימת דברים שהייתם רוצים לעשות, ותעשו אותו. ככה פשוט.  עד הקורונה פעלנו אחרת  בחיים כמו בחיים אנחנו לא תמיד מודעים לתהליכי ההבשלה שקורים מתחת לפני השטח ולפעמים הכל מתנקז לרגע אחד בודד, שבו אנחנו פשוט מתחילים לעשות משהו שחשבנו עליו במשך שנים והיה חבוי שם עמוק בפנים.  תהליכי ההבשלה הללו, זקוקים פעמים רבות לנקודת ההזנקה, לאותו רגע שבו מאיזו שהיא סיבה אדם מתחיל פתאום לקרוא, לצייר, לשיר, לרכוב על אופניים, לבשל, לרקוד, לטייל או כל דבר אחר.  איכשהו, תקופת הקורונה, על שלל חסרונותיה, הייתה לעיתים נקודת הזנקה שכזו למאוויים וחלומות. בעיניי, דווקא עכשיו, כשנדמה שבמובנים רבים השגרה חוזרת, אנחנו חייבים לשמר ולהעצים את נקודות ההזנקה הללו ולא לחזור באופן אוטומטי אל המוכר והידוע שהיה לפני.  המלצה קטנה: דווקא עכשיו לעשות את הצעד הראשון.
אפילו מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן, לאו דזה.  ואתם?
מה הצעד הראשון שלכם ושלכן? עם מה אתם ואתן מחכים ומחכות לנקודת ההזנקה?
מאוד נשמח לשמוע :-)

הגב בפייסבוק

טירת הזכוכית,ספר מדהים! מים לפילים אקנה!ואקרא!

אני עושה אמנויות...מזה כ16 שנה : ויותר ונותנת: בנתינת אהבה:

הובי תחביב אחד חביב ממלא מעשיר את הנשמה המלצה טובה

05/04/21
פסיפס הרצאות- למידה ומוטיבציה

Please Wait for the Host to Smile You Inאפר 22, 8:30pmbit.ly/3cVfK4qאנשי משאבי אנוש בארגונים וחברות - הצטרפו אלינו ישירות מהמחשב שלכם בקלות וללא עלות למפגש חוויתי ומלא הומור לחיבור בין אנשים ולהנאה לשם הנאה.

שימו לב:
מפגש Please Wait for the Host to Smile You In אינו מופע סטנד-אפ. במהלך המפגש נחייך הרבה, נשחרר קיטור על התקופה המאתגרת אך גם נלמד כיצד לשלב הומור ויצירתיות בעבודה מהבית כמו גם במשרד.

המפגש לא מוקלט ולכן ההשתתפות בשידור החי היא הדרך היחידה לצפות במפגש המרתק.

המפגש מועבר בזום ולכן מספר המקומות מוגבל והרשמה למפגש לא משריינת את מקומכם בו. אנו ממליצים להקדים להירשם ולהתחבר לזום בדיוק בזמן תחילת המפגש.

במהלך המפגש אנחנו מעבירים תוכן מקצועי ואיכותי ולכן כדאי לכם לסכם במהלך המפגש את הנקודות החשובות.

יהיה מצחיק ומעניין – בהתחייבות!
... קראו עודפחות

Please Wait for the Host to Smile You In

השנה הייתה 1987, הכדורגלן האגדי ליונל מסי בדיוק נולד וכך גם הטניסאי נובאק ג'וקוביץ', אריתה פרנקלין נכנסה להיכל התהילה והמחזה עלובי החיים עלה לראשונה בברודווי.

ממש באותו זמן עיריית פתח תקווה (כן, גדלתי בפתח תקווה שיש כאלה שאומרים היום שהיא לא באמת קיימת... אבל על כך בפוסט אחר) בחרה 15 תלמידי תיכון, ואני ביניהם, למשלחת חילופי נוער לעיירה קטנה בגרמניה.

ברגשות מעורבים של התרגשות מצד אחד וחשדנות, המבוססת על היסטוריה פרטית וקולקטיבית מצד שני, הגעתי לעיירה בגרמניה השוכנת ממש קרוב לגבול שווייץ.

בעיירה פגשתי את בני הנוער המקומיים וביחד עברנו סדרת סיורים, הרצאות ופעילויות משותפות שבמהלכן אט אט הוסרו המחסומים ונפתחו הלבבות.

מבין בני הנוער שהכרתי שם, עד היום אני זוכר לטובה את קרל שבלט בכנותו וברגישות המיוחדת שלו. קרל היה איש חברה אמיתי, כזה שנוכח ודומיננטי בכל פעילות, כזה שידע להוציא גיטרה בעיתוי הנכון ולרומם את מצב הרוח של כולם וידע גם להתבונן מהצד ולתת לנו להיות בתוך עצמנו כשהיו רגעים שדרשו זאת. קרל ידע להקשיב וידע לספר, לגשר וגם פשוט להיות שם עבורנו כאשר היה צריך. היה בו משהו אמיתי ונוגע ללב, כאילו על כתפיו הצרות מוטלת חובת ההוכחה שהם דור אחר, שהם לא "ההם". התחברתי לכנות הזו והערכתי אותה.

השבועיים חלפו עם אינספור חוויות וכאשר הגיע הרגע לנסוע לשדה התעופה החברים הגרמניים ליוו אותנו ונפרדנו בהתרגשות רבה. מיד כאשר נחתנו בישראל קיבלנו הודעה שבדרך חזרה משדה התעופה בגרמניה המכונית שלהם הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ושקרל מורדם ומונשם במצב קריטי.

הימים היו ימי טרום סמארטפון ואפליקציות ובמשך חודשים ארוכים ביררנו מדי פעם מה שלומו והאם יש חדש, אבל בכל פעם הגיעה התשובה שקרל מוגדר כ"צמח" ולא ברור אם אי פעם יתאושש. בחלוף הזמן הקשר עם המשלחת הגרמנית הלך והתרופף, אנחנו סיימנו תיכון, התגייסנו לצבא או סתם התפזרנו לדרכנו ומאז לא שמענו מהם.

כמה שנים אחרי אותה משלחת טסתי עם שני חברים לטיול ספונטני של שלושה שבועות ביוון ובאיים. לאחר כמה ימים באי המקסים סנטוריני, ממש שעתיים לפני עלייתנו למעבורת בדרך לאי אחר, נכנסנו לאחת מתוך עשרות מסעדות התיירים הפזורות באי והתיישבנו לאכול מול הנוף המדהים.

לקח לי זמן לקלוט שבשולחן לידנו מדברים גרמנית ולקח לי עוד יותר זמן לקלוט שבשולחן לידנו יושב, מדבר וצוחק, מי אם לא - קרל.

שמחתי עד מעל לראש לראות אותו שוב ולא הפסקתי לחשוב על כמה זה מדהים וכמעט בלתי מתקבל על הדעת שבחור מפתח תקוה ובחור מעיירה קטנה בגרמניה ייפגשו בדיוק באותה שעה בשני שולחנות סמוכים זה לזה, במסעדה ספציפית, באי ספציפי, במדינה שהיא לא מדינת האם של מי מאיתנו ועוד אחרי שאחד מהם הוגדר באופן רפואי כ"צמח". מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?

היה מפגש מרגש מאוד ומאז מידי כמה שנים הדמות של קרל במסעדה שם על החוף עוד מופיעה לי בראש. אני לא יודע איך והאם התאונה שינתה את החיים של קרל ובאיזה אופן, ואני אפילו לא יודע אם הוא זוכר את הפגישה שלנו (קרל - אם אתה קורא תרגום של הפוסט הזה לגרמנית אז שלח לי סימן... 🤣 ) .

מבלי להיות אדם רוחני מדי, המפגש הזה סימל עבורי את היכולת של העולם להפתיע, ולפעמים מקרים שנראים אבודים פתאום מתבררים כהזדמנות למשהו טוב. מאז אני נוהג לומר שהחיים מדברים ואנחנו רק צריכים לדעת להקשיב לסימנים שמסביב, או כמו שאלברט איינשטיין אמר "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

עכשיו תורך, אשמח מאוד לשמוע את סיפורי צירופי המקרים שלך ואיך הם השפיעו עלייך.

תודה שקראת!
... קראו עודפחות

השנה הייתה 1987, הכדורגלן האגדי ליונל מסי בדיוק נולד וכך גם הטניסאי נובאק גוקוביץ, אריתה פרנקלין נכנסה להיכל התהילה והמחזה עלובי החיים עלה לראשונה בברודווי.  ממש באותו זמן עיריית פתח תקווה (כן, גדלתי בפתח תקווה שיש כאלה שאומרים היום שהיא לא באמת קיימת... אבל על כך בפוסט אחר) בחרה 15 תלמידי תיכון, ואני ביניהם, למשלחת חילופי נוער לעיירה קטנה בגרמניה.  ברגשות מעורבים של התרגשות מצד אחד וחשדנות, המבוססת על היסטוריה פרטית וקולקטיבית מצד שני, הגעתי לעיירה בגרמניה השוכנת ממש קרוב לגבול שווייץ.  בעיירה פגשתי את בני הנוער המקומיים וביחד עברנו סדרת סיורים, הרצאות ופעילויות משותפות שבמהלכן אט אט הוסרו המחסומים ונפתחו הלבבות.  מבין בני הנוער שהכרתי שם, עד היום אני זוכר לטובה את קרל שבלט בכנותו וברגישות המיוחדת שלו. קרל היה איש חברה אמיתי, כזה שנוכח ודומיננטי בכל פעילות, כזה שידע להוציא גיטרה בעיתוי הנכון ולרומם את מצב הרוח של כולם וידע גם להתבונן מהצד ולתת לנו להיות בתוך עצמנו כשהיו רגעים שדרשו זאת. קרל ידע להקשיב וידע לספר, לגשר וגם פשוט להיות שם עבורנו כאשר היה צריך. היה בו משהו אמיתי ונוגע ללב, כאילו על כתפיו הצרות מוטלת חובת ההוכחה שהם דור אחר, שהם לא ההם. התחברתי לכנות הזו והערכתי אותה.  השבועיים חלפו עם אינספור חוויות וכאשר הגיע הרגע לנסוע לשדה התעופה החברים הגרמניים ליוו אותנו ונפרדנו בהתרגשות רבה. מיד כאשר נחתנו בישראל קיבלנו הודעה שבדרך חזרה משדה התעופה בגרמניה המכונית שלהם הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ושקרל מורדם ומונשם במצב קריטי.  הימים היו ימי טרום סמארטפון ואפליקציות ובמשך חודשים ארוכים ביררנו מדי פעם מה שלומו והאם יש חדש, אבל בכל פעם הגיעה התשובה שקרל מוגדר כצמח ולא ברור אם אי פעם יתאושש. בחלוף הזמן הקשר עם המשלחת הגרמנית הלך והתרופף, אנחנו סיימנו תיכון, התגייסנו לצבא או סתם התפזרנו לדרכנו ומאז לא שמענו מהם.  כמה שנים אחרי אותה משלחת טסתי עם שני חברים לטיול ספונטני של שלושה שבועות ביוון ובאיים. לאחר כמה ימים באי המקסים סנטוריני, ממש שעתיים לפני עלייתנו למעבורת בדרך לאי אחר, נכנסנו לאחת מתוך עשרות מסעדות התיירים הפזורות באי והתיישבנו לאכול מול הנוף המדהים.  לקח לי זמן לקלוט שבשולחן לידנו מדברים גרמנית ולקח לי עוד יותר זמן לקלוט שבשולחן לידנו יושב, מדבר וצוחק, מי אם לא - קרל.  שמחתי עד מעל לראש לראות אותו שוב ולא הפסקתי לחשוב על כמה זה מדהים וכמעט בלתי מתקבל על הדעת שבחור מפתח תקוה ובחור מעיירה קטנה בגרמניה ייפגשו בדיוק באותה שעה בשני שולחנות סמוכים זה לזה, במסעדה ספציפית, באי ספציפי, במדינה שהיא לא מדינת האם של מי מאיתנו ועוד אחרי שאחד מהם הוגדר באופן רפואי כצמח. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?  היה מפגש מרגש מאוד ומאז מידי כמה שנים הדמות של קרל במסעדה שם על החוף עוד מופיעה לי בראש. אני לא יודע איך והאם התאונה שינתה את החיים של קרל ובאיזה אופן, ואני אפילו לא יודע אם הוא זוכר את הפגישה שלנו (קרל - אם אתה קורא תרגום של הפוסט הזה לגרמנית אז שלח לי סימן... 🤣 ) .  מבלי להיות אדם רוחני מדי, המפגש הזה סימל עבורי את היכולת של העולם להפתיע, ולפעמים מקרים שנראים אבודים פתאום מתבררים כהזדמנות למשהו טוב. מאז אני נוהג לומר שהחיים מדברים ואנחנו רק צריכים לדעת להקשיב לסימנים שמסביב, או כמו שאלברט איינשטיין אמר צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי.  עכשיו תורך, אשמח מאוד לשמוע את סיפורי צירופי המקרים שלך ואיך הם השפיעו עלייך.  תודה שקראת!

הגב בפייסבוק

וואו הסיפור הזה הגיע בול בזמן! תודה

מרגש😅🤣😄

לאחרונה סיימנו העברה של מספר תוכניות הכלה והשתלבות בבית הספר חטב אל זאהרה בנצרת.

התוכניות הועברו לשכבות ז', ח' ו ט' וזכו להצלחה רבה מאוד.

תלמידי אחת הכיתות אף הכינו למנחה שלנו, ולאא חמזה דהאמשה, סרטון תודה משמח ומרגש.

במהלך הסרטון התלמידים מוקירים תודה על ההנחיה של ולאא שהייתה ממש מהנה ומועילה להם, על זה שקיבלו מה שכל המורים שלימדו אותם לא הצליחו לתת ולסיום אומרים את המילה תודה בכל מיני שפות.

תודה רבה לכל התלמידים שלקחו חלק מפגשים ולמורים שליוו אותם. תודה מיוחדת לפרידה שניהלה את הפרויקט בצורה מסודרת ונעימה וכמובן למנחה שלנו ולאא חמזה דהאמשה על העברת המפגשים.
... קראו עודפחות